תהליך שיקום וחיזוק בדק הבית דרש ניהול כלכלי מדויק וחלוקת סמכויות ברורה. הכסף שנאסף מן הציבור הועבר בבקרה קפדנית לידי מנהלי העבודה, שניתבו אותו לתשלום שכרם של האומנים השונים, תוך קביעת סדר עדיפויות ברור באשר למהות השיפוץ.
הפרשנים מסכימים כי הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן הוא הכסף המנוי והשקול, מלשון מניין, אשר הוצא מן הארון ונספר. כסף זה הועבר עַל יְדֵי ממונים מיוחדים. המילים עַל יְדֵי וכן הַמֻּפְקָדִים מופיעות בפסוק בהבדלי קרי וכתיב ("על יד", "הפקדים"), אך הפרשנים מבהירים כי אין בכך שינוי משמעות, ומדובר באותה הוראה של הפקדת סמכויות [רד"ק]. אותם מופקדים, הנקראים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אינם הפועלים הפשוטים, אלא האדריכלים והאומנים הראשיים שניהלו את המיזם, פיקחו על תחזוקת הבית והורו לשאר הפועלים כיצד לבצע את עבודתם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפעולה וַיּוֹצִיאֻהוּ מתייחסת להוצאת הכסף בפועל על ידי הגזברים לשם תשלום שכרם של העובדים [רש"י, מצודת דוד]. הכסף חולק לחָרָשֵׁי הָעֵץ, שהיו אמונים על כריתת העצים ועיצובם לצורה המבוקשת, ולַבֹּנִים, שהם חרשי האבן והפועלים שהרכיבו ובנו את העצים והאבנים בתוך קירות הבית, ההיכל והדביר [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד].
מעבר לתיאור הטכני של חלוקת הכספים, מסתתרת כאן החלטה מהותית הנוגעת לסדר העדיפויות בשיקום המקדש. הכסף הופנה בשלב זה אך ורק לתיקון המבנה עצמו, ולא ליצירת כלי שרת יקרים מכסף וזהב [צאינה וראינה]. ההתמקדות בבנייה בלבד נבעה מראייה נבואית של הכהן, שצפה את חורבן הבית העתידי ואת גלות ישראל. מתוך הבנה שהאויבים יבזזו את הכלים הניידים, הוחלט להשקיע את כל התרומות בדברים המחוברים לקרקע ולכותלי המקדש בלבד, אשר "טובעים בארץ" ואינם ניתנים לביזה ולשלל [אהבת יהונתן].