המלך קובע מערכת מנהלית חדשה לשיקום בית ה' לאחר שנות ההזנחה וההרס שאירעו בתקופת שלטונה של עתליה. במקום להטיל מס מיוחד ומרכזי על העם לצורך השיפוץ, נבחרת שיטה מבוזרת המטילה את האחריות הישירה על משרתי המקדש.
ההוראה יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים מלמדת כי הכהנים יקבלו את כספי התרומות לעצמם, ובתמורה לכך יקבלו על עצמם את האחריות המלאה לממן ולבצע את התיקונים מתוך כספים אלו, מעט מעט כפי שיגיע לידם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. איסוף הכספים נעשה על ידי כל כהן מֵאֵת מַכָּרוֹ, כלומר מאותם ישראלים המכירים אותו ורגילים לתת לו את מתנות הכהונה שלהם [רש"י, רלב"ג, רד"ק].
מטרת איסוף הכספים היא תיקון בֶּדֶק הבית, מונח המתאר בקיעים, סדקים ומקומות שנהרסו בחומה [רש"י, רד"ק]. המילה נגזרת מהצורך לערוך בדיקה מדוקדקת במקום כדי לעמוד על היקף הנזק ולדעת מה חסר ומה נדרש לתיקון [רד"ק, רלב"ג].
הפניית כלל הכספים לטובת שיפוץ המבנה מעוררת שאלה כיצד מומנו באותה עת קורבנות התמיד, שבשגרה נרכשו מכספי מחצית השקל. גישה אחת מסבירה כי בשש השנים שבהן מלכה עתליה, העם עבד לבעלים, המקדש נפרץ, ותרומת השקלים הופסקה. כעת, כשהמלך קרא להביא את הכספים, הביאו יראי ה' את כל החובות שהצטברו מאותן שנים אבודות, וכך נוצר סכום גדול שהספיק גם לתיקון המבנה וגם לקורבנות התמיד [חומת אנך, אברבנאל בשם רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי הכספים שנאספו הוקדשו אך ורק לשיפוץ, אך כאשר הציבור הבין שקופת המקדש מרוקנת, החלו אנשים לנדב מעצמם כבשים או כסף ייעודי עבור קורבנות התמיד של הציבור, וכך נפתרה המצוקה [אברבנאל].