המלך יהואש מתעמת עם הכהנים על העיכוב בשיפוץ המקדש, ומציג נוהל חדש וקפדני לאיסוף התרומות. פנייתו נפתחת בשאלה תקיפה: מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת־בֶּדֶק הַבָּיִת. הסיבה לעיכוב נבעה ככל הנראה מכך שהכהנים המתינו עד שיצטבר בידם סכום כסף גדול מספיק כדי להתחיל בשיפוץ, אך המלך מצדו חשד בהם שהם לוקחים את הכספים לעצמם [רד"ק].
המלך פועל בסמכות מלכותית, ומיד לאחר שאלתו, עוד בטרם הספיקו הכהנים לענות ולהסביר את מעשיהם, הוא גוזר עליהם גזרה חדשה [חומת אנך]: וְעַתָּה אַל־תִּקְחוּ־כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם. הוא אוסר עליהם להמשיך לגבות כספים ממכריהם כפי שהיו רגילים לעשות עד כה [ביאור שטיינזלץ], ומורה להם שלא לקחת עוד את הכסף אליהם או לשימושם האישי [מצודת דוד, רד"ק]. בנוסף, משמעות ההוראה היא שהם פטורים מעתה מלחזק את המבנה מכספם הפרטי [רש"י].
במקום זאת, המלך מצווה: כִּי־לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ. כל כסף שייתרם חייב לעבור מיד, עם קבלתו, אל אוצר בית ה' ולמקום שהוכן במיוחד עבור הוצאות השיפוץ [רלב"ג, מצודת דוד]. הכסף יוקדש כולו למטרה זו, בין אם הסכום שיצטבר יהיה קטן מהנדרש ובין אם יעלה עליו [רש"י]. למרות שהייתה לכהנים תשובה ראויה לשאלת המלך, ואף על פי שההוראה המיידית כללה פגיעה בכבודם, הם קיבלו את הדין והסכימו לחדול מאיסוף הכספים [חומת אנך].