עשרים ושלוש שנים לאחר עלייתו של המלך יואש לכס המלוכה, מתברר כי למרות ההסדרים שנקבעו, תחזוקת המקדש הוזנחה. המונח בֶּדֶק מתאר מקום שבור ורעוע במבנה, והוא נקרא כך משום שמקומות אלו דורשים בדיקה, חיפוש ותשומת לב מתמדת [מצודת ציון].
העיכוב הממושך בשיפוץ המקדש נבע משילוב של כשלים ארגוניים ומשבר אמון. ברמה המעשית, לא התקיימה מערכת גבייה אחידה ומסודרת, ובהעדר פיקוח על התחזוקה, השיפוצים פשוט לא יצאו לפועל [ביאור שטיינזלץ]. ברמה הציבורית, העם עצמו התעצל והיסס לתרום, שכן בקרב הציבור רווחה התחושה שהכוהנים משתמשים בכסף להנאתם האישית במקום להקדיש אותו לצרכי המקדש [אהבת יהונתן].
מציאות זו הובילה למתח בין המלך לכוהנים. המלך יואש ראה ששנים רבות חולפות, הכוהנים ממשיכים לקבל את כספי ההקדש, אך המבנה נותר בהזנחתו. עקב כך, המלך האשים אותם וחשד כי הם משלשלים את הכסף לכיסם הפרטי. אולם, ייתכן שכוונת הכוהנים הייתה שונה לחלוטין; הם נמנעו מביצוע תיקונים חלקיים ופשוט שמרו את הכסף בידיהם עד שיצטבר סכום גדול דיו שיאפשר שיפוץ מקיף וראוי לכל הבניין [אברבנאל].
ברקע הדברים, עמדה גם שאיפתו של המלך לגבות רטרואקטיבית את כספי מחצית השקל מתקופת שלטונה של עתליה. באותן שנים קודמות, כספי המקדש נלקחו לטובת עבודת הבעל, ולכן מבחינת המלך חובות אלו נחשבו כאילו לא שולמו מעולם והיה צורך להשלימם [מלבי"ם]. בעקבות המצב שנוצר, המלך הבין שיש לשנות את השיטה, ודרש שהכספים לא יועברו עוד לידי הכוהנים עצמם, אלא יוקדשו ויגיעו ישירות לטובת חיזוק המבנה.