פלישתו של צבא ארם לתחומי ממלכת יהודה לא הייתה אירוע מדיני מקרי, אלא תוצאה ישירה של הידרדרות רוחנית חמורה בהנהגת הממלכה. המילה הפותחת את הפסוק, אָז, מציינת נקודת זמן קריטית: רוב המפרשים מסכימים כי מדובר בתקופה שאחרי מות יהוידע הכהן הגדול. בשלב זה, יואש מלך יהודה עזב את דרך התורה, פנה לעבודת אלילים, ואף עשה את עצמו לאלוה [רש"י]. בעקבות החטאים הללו התעורר קצף אלוהי, וכהענשה הובא עליהם חזאל מלך ארם [מלבי"ם, רד"ק]. מבחינה צבאית, הפלישה התרחשה לאחר שחזאל כבר הצליח להכות את ממלכת ישראל הצפונית מכה גדולה [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב ממשיך ומתאר כי חזאל וַיִּלָּחֶם עַל־גַּת וַיִּלְכְּדָהּ. העיר גת, שהייתה במקורה עיר פלשתית, נשלטה באותה עת על ידי מלכי יהודה, שכן דוד המלך כבש אותה מידם דורות רבים קודם לכן [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. לאחר כיבוש גת, וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל־יְרוּשָׁלִָם במטרה לערוך עליה מלחמה [ביאור שטיינזלץ].
כאן עולה קושי פרשני, שכן בספר דברי הימים מתוארת מלחמה שבה צבא ארם פולש לירושלים, טובח בשרים ובוזז את העיר, ואילו כאן משתמע שחזאל רק תכנן לעלות אליה. כדי ליישב זאת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהיו שתי מלחמות נפרדות [רלב"ג, רד"ק, אברבנאל]. פסוק זה מתאר את המערכה הראשונה, שבה חזאל עצמו עלה אך לא נכנס לירושלים בפועל. הסיבה לכך היא שיואש המלך, מתוך פחד, שיחד אותו באוצרות בית המקדש וכך גרם לו לסגת מעליו. המלחמה הקשה וההרסנית המתוארת בדברי הימים התרחשה רק כשנה לאחר מכן, בעקבות חטא חמור נוסף של יואש שהרג את זכריה הנביא בחצר בית ה'. באותה מערכה שנייה, לא היה זה חזאל עצמו שעלה אלא חילו, והם אלו שהכו את יואש והשאירו אותו פצוע וחולה על מיטתו, עד שעבדיו קשרו עליו קשר והרגוהו.