לאחר שנות הזנחה ופגיעה רוחנית ופיזית, מלך יהודה יוזם מהלך לשיקום בית ה'. המבנה, שעמד על תלו כמאה וחמישים וחמש שנים בלבד, היה חזק דיו ולא נזקק לתיקונים טבעיים. אולם, עתליה המרשעת ובניה פרצו בו פרצות, חוללו אותו והשתמשו בקודשיו לעבודת הבעל [רד"ק]. המלך יהואש, שביקש לחדש את הבית ולהשיבו ליופיו המקורי מבלי לרוקן את אוצרות המקדש שנותרו, פונה אל הכהנים ומורה להם לאסוף כספים לטובת המלאכה [מלבי"ם, רד"ק].
בתחילת דבריו מציין המלך את הכלל, כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים (מילה שיש לקרוא בהברה חטופה תחת האות קו"ף [מנחת שי]), ולאחר מכן מפרט את שלושת מקורות המימון שמהם יורכב התקציב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששלושת סוגי הכספים הם: האחד, כֶּסֶף עוֹבֵר, שהוא מחצית השקל השנתית שנגבתה מכל איש שעבר במפקד; השני, כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ, כספים שאדם מתחייב לתת למקדש כפי הערך הקצוב לו בתורה; והשלישי, כׇּל־כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב־אִישׁ, תרומות ונדבות חופשיות שאנשים מביאים מרצונם לטובת בדק הבית [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. מנגד, יש מי שמפרש כי המילים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים מכוונות למחצית השקל, ואילו המונח כֶּסֶף עוֹבֵר מתייחס לכספים שאינם קבועים בכל שנה, כמו ערכין ונדבות [רלב"ג].
החלטתו של יהואש להשתמש בכספי מחצית השקל לטובת תיקון המבנה מעוררת קושי, שכן כספים אלו נועדו במקור לרכישת קורבנות התמיד. כיצד, אם כן, מומנו הקורבנות באותה שנה? גישה אחת מסבירה כי בימי שלטון עתליה העם הזניח את המקדש וחדל להקריב קורבנות. כאשר יהואש החזיר את העבודה לסדרה, שבו האנשים בתשובה והביאו את שקליהם גם עבור השנים שעברו, כך שהצטבר סכום גדול שהספיק הן לקורבנות והן לתיקונים [רד"ק]. גישה אחרת פותרת זאת מבחינה הלכתית, ומסבירה כי כאשר חסר כסף לקורבנות, מותר לקחת מכספי בדק הבית. לכן, מסירת הכספים לכהנים כללה בתוכה את ההבנה הברורה שקודם כל ירכשו קורבנות, ורק היתרה תשמש לתיקון המבנה [חומת אנך].
מבחינה ניהולית, תוכניתו הראשונית של יהואש הייתה להטיל את המשימה ישירות על הכהנים. הוא הורה להם לגבות את הכספים ממכריהם ולדאוג לתיקונים בעצמם. פעולה זו נועדה לממן את התחזוקה השוטפת, במקביל למגבית לאומית גדולה יותר לחידוש הבית כולו המתוארת בספר דברי הימים [מלבי"ם]. עם זאת, פיזור האחריות בין כהנים רבים התברר כטעות מנהיגותית. העול שהוטל עליהם גרם לכך שהמלאכה לא התבצעה בזריזות, ורק כעבור עשרים ושלוש שנים נאלץ המלך לשנות את השיטה, להפקיע את הכספים מידי הכהנים ולהעבירם לקופה מרכזית אחת שהועברה ישירות לידי הפועלים [אלשיך].