תבוסתו של מלך יהודה מגיעה לשיאה כאשר הוא נלקח בשבי, והמלך המנצח נכנס לירושלים במפגן כוח ראוותני. יהואש מלך ישראל תופס את אמציהו בבית שמש, אך נמנע מלהרוג אותו [ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן הוא מגיע לירושלים, כאשר המילה וַיָּבֹא נכתבת במסורת הטקסט כ"ויבאו" אך נקראת בלשון יחיד [מנחת שי].
עם הגעתו, יהואש בוחר לפרוץ פרצה גדולה בחומה. מעשה זה לא נועד רק לשם השחתה, אלא היווה סמל לכבוד ולניצחון. מנהג ידוע בקרב מלכים גדולים היה שכאשר חזרו ממלחמה בניצחון עצום, הם לא נכנסו לעיר המנוצחת דרך שעריה הרגילים, אלא הרסו חלק מהחומה ונכנסו דרך הפרצה כדי להפגין את עוצמתם ולפרסם את ניצחונם המוחלט על האויב [מלבי"ם].
הפרצה שפרץ יהואש הייתה באורך של ארבע מאות אמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. היא החלה בשַׁעַר אֶפְרַיִם, שער שהיה פתוח לכיוון נחלת שבט אפרים ודרכו היו בני השבט נכנסים בבואם לירושלים [רד"ק, רלב"ג, חומת אנך]. הפרצה נמשכה משם ועד שַׁעַר הַפִּנָּה. רוב הפרשנים מסבירים כי שער זה, המכונה גם "שער הפנים", נקרא כך בפשטות משום שהיה ממוקם בפינת חומת העיר [רד"ק, חומת אנך, מצודת דוד]. לעומת זאת, ישנה גישה המפרשת כי שער זה היה סמוך לבית ה', ונקרא כך במשמעות רוחנית עמוקה, שכן הוא היווה את הפינה והיסוד לקדושת ישראל [רלב"ג].