בתגובה לאיום במלחמה, בוחר מלך ישראל להשיב למלך יהודה במשל עוקצני ומלגלג, שנועד להשפילו ולהדגיש את פערי הכוחות והמעמד העצומים ביניהם.
על פי רוב הפרשנים, מטרת המשל היא להפגין בוז עמוק. יהואש מלך ישראל מדמה את עצמו לעץ הָאֶרֶז העוצמתי והגדול, ואילו את אמציהו מלך יהודה הוא מדמה אל הַחוֹחַ, שהוא מין קוץ שפל וחסר ערך [מצודת ציון, אברבנאל]. מכיוון ששני העצים גדלים בלבנון, הקוץ טועה לחשוב שהם שווי מעמד, ומציע להשתדך עמו באומרו תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המסר העולה מכך הוא שאפילו אם מלך יהודה היה פונה בהצעה של שלום וקשרי חיתון, מלך ישראל היה רואה בכך חרפה וביזיון להתחבר אליו, וקל וחומר כשהוא מעז להתגרות בו ולצאת למלחמה [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד, אברבנאל].
הבוז העמוק שרוחש יהואש לאמציהו נובע גם מרקע היסטורי, שכן אמציהו הוא מזרע בית אחאב, שאותו השמידו אבותיו של יהואש. מעבר לכך, נפילתו הצפויה של אמציהו מוסברת כעונש על כך שהחל לעבוד את אלוהי אדום [רלב"ג].
סופו של המשל, שבו וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה ומיד וַתִּרְמֹס אֶת הַחוֹחַ, כלומר דרכה עליו ורמסה אותו [מצודת ציון], בא ללמד על חוסר הממשות של הקוץ אל מול יציבותו של הארז [ביאור שטיינזלץ]. בנמשל, חיית השדה מסמלת את גדודי הצבא של מלך ישראל, והרמיסה מהווה אזהרה ברורה לאמציהו: בגלל גאוותך ויומרנותך, כוחותיי ירמסו וימחצו אותך לחלוטין [רש"י, מצודת דוד].
לצד הפירוש הישיר, גישה נוספת מזהה במשל זה ביטוי שהיה שגור ומוכר בקרב בני ישראל, המבוסס על המאורע ההיסטורי של שכם ודינה [מלבי"ם]. לפי קו מחשבה זה, הַחוֹחַ מייצג את שכם בן חמור, או את חמור אביו, אשר פנה בגאווה אל הָאֶרֶז, הוא יעקב אבינו, וביקש תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה. בפירוש זה, חַיַּת הַשָּׂדֶה מסמלת את בני יעקב, שמעון ולוי, שבאו והרגו את אנשי העיר. מטרת השימוש במשל זה היא להעביר מסר מאיים: בדיוק כפי ששכם הביא על עצמו ועל בני עירו חורבן בגלל גאוותו, כך אמציהו עתיד להביא אסון על עצמו ועל בני יהודה [רש"י, מלבי"ם, חומת אנך].