התעלמות מאזהרות וגאווה מופרזת מובילות לעימות חזיתי בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. המערכה הצבאית אינה מתרחשת בשטח ניטרלי, אלא חודרת אל עומק שטחה של יהודה, ונושאת עמה השלכות הרסניות ועמוקות.
תחילת המהלך נובעת מכך שוְלֹא־שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ לעצה הטובה שניתנה לו להימנע ממלחמה. בעקבות זאת, המלכים וַיִּתְרָאוּ פָנִים, כלומר ערכו ביניהם קרב מסודר ומאורגן [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מדגיש כי הקרב התרחש בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה. הפרשנים מסכימים כי ציון השייכות ליהודה, אף על פי שמיקומה של בית שמש ידוע, בא ללמד על ביטחונו העצמי המופלג של יהואש מלך ישראל. מתוך ודאות בניצחונו, הוא לא המתין לאמציהו, אלא יזם מהלך התקפי ופלש לתוך גבולות ארצו כדי להילחם בו שם [רד"ק, רלב"ג].
הסיבה העמוקה למפלתו של אמציהו מלך יהודה, למרות שבתחילת דרכו עשה את הישר בעיני ה', נעוצה בחטאיו. לאחר שניצח את האדומים, הביא אמציהו את אלוהיהם, השתחווה להם, ואף סירב להקשיב לאזהרת הנביא שנשלח אליו. בכך חזר על טעויות אביו, שגם הוא החל את דרכו בטוב וסיים בעבודה זרה [אברבנאל]. ספר מלכים אמנם משמיט את תיאור החטא ומתמקד רק בראשי הדברים ובשנות המלכות, אך הסיפור המלא מופיע בספר דברי הימים, שם מפורט הרקע הרוחני שהוביל לעונש זה [אברבנאל].
תוצאות הקרב היו קשות: צבא יהודה ניגף, ואמציהו נשבה והובא לירושלים. יהואש מלך ישראל פרץ חלל גדול בחומת ירושלים, לא לשם השחתה, אלא כהפגנת כבוד וניצחון. בדומה למנהג קיסרים ומלכים גדולים, שסירבו להיכנס דרך שערי העיר לאחר ניצחון עצום, העדיף יהואש להרוס חלק מהחומה ולהיכנס דרך הפרצה, כדי לפרסם את עוצמתו ואת שליטתו המוחלטת במלך יהודה [אברבנאל]. לבסוף, רוקן יהואש את אוצרות בית ה' ובית המלך, ולקח עמו בני ערובה לשומרון – בני שרים שנועדו להבטיח שלא ימרדו בו שוב [אברבנאל].