ישנם רגעים בהיסטוריה שבהם הישועה האלוהית אינה מגיעה בזכות מעשים טובים, אלא מתוך תהום של כאב וחוסר אונים מוחלט. הפרשנים מסכימים כי התערבותו של ה' בעת ההיא נבעה מרחמים על מצבו העגום של העם, ולא בעקבות חזרה בתשובה או זכות שעמדה להם [רד"ק, מצודת דוד].
המילים מֹרֶה מְאֹד מתארות את אופי הסבל, וזכו למספר גישות פרשניות. גישה אחת מסבירה כי מדובר בקושי המשתנה ומתחלף בהתמדה מצרה אחת לאחרת, כך שהשעבוד הפך לקשה מנשוא [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה אחרת רואה במילה ביטוי למרירות, צער עמוק ומצוקה [רש"י], או לחלופין שפל ומצב ירוד מאוד של העם [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון מרי ומרד. לפי גישה זו, הייסורים לא הובילו לתיקון, אלא גרמו לעם להתייאש מכל תקווה ולהקצין את מרידתם בה', כך שאם ה' היה מניח להם הם היו אובדים לחלוטין [מלבי"ם, רלב"ג].
חומרת המצב מומחשת במילים וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב, כאשר המילה אֶפֶס משמעותה "לא" או "אין" [מצודת ציון]. ביטוי זה מתאר אובדן מוחלט של רכוש וביטחון. העם איבד את כל קנייניו, בין אם מדובר בעושר השמור ונעול בתוך הבתים ובין אם במקנה הנטוש בשדות [מצודת דוד, רלב"ג]. בהיבט החברתי והשלטוני, לא נותר אדם שזכה להגנה או לתמיכה כלשהי מצד השלטון [ביאור שטיינזלץ].
ההידרדרות הגיעה לשפל כה עמוק, עד שסכנת השמדה של ממש ריחפה על העם. מכיוון שה' מעולם לא גזר למחות את שם ישראל מתחת לשמים, הוא הפך את מידת הדין לרחמים והחליט להושיעם. מי שזכה להיות השליח לישועה זו ולעצור את הפורענות היה המלך ירבעם בן יואש, וזאת משום שסירב לקבל לשון הרע על הנביא עמוס וגילה יראת כבוד כלפי השכינה ודבר הנבואה [אלשיך].