תקופת שלטונו של ירבעם בן יואש מתאפיינת בהתרחבות צבאית משמעותית והשבת הגבולות ההיסטוריים של הממלכה, חרף מצבו הרוחני הירוד של העם. המילים הוּא הֵשִׁיב אֶת־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מתייחסות לכך שירבעם החזיר לשליטת ישראל נחלות שנכבשו על ידי מלכי גויים בדורות קודמים [מצודת דוד]. הפרשנים מדגישים את ההבדל בין ירבעם לאביו: בעוד שיואש אביו הצליח להחזיר רק את הערים שנלקחו על ידי מלכי ארם, ירבעם השלים את המלאכה והשיב את כלל השטחים שנלקחו גם על ידי אומות אחרות [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
ההתרחבות הגיעה מִלְּבוֹא חֲמָת, אזור הכניסה לעיר חמת שבצפון סוריה, ועד יָם הָעֲרָבָה, הוא ים המלח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בכך חזרה הממלכה להשתרע על השטחים שנכבשו במקור בימי משה ויהושע [רד"ק], ושחזרה למעשה את גבולות הארץ כפי שהיו בימי שלמה המלך [ביאור שטיינזלץ].
הצלחה צבאית זו מתוארת כהתגשמות הבטחה אלוהית: כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ יוֹנָה. יונה, שעל פי המסורת הוא הנביא שמשח את יהוא למלך [רש"י], הגיע מהעיר גַּת הַחֵפֶר השוכנת בנחלת שבט זבולון [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, רוב הפרשנים מציינים כי נבואה זו של יונה אינה מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
עובדה זו, יחד עם הציון בספר יונה שה' דיבר אליו "שנית" (ומכאן שמסיקים שלא דיבר אליו פעם שלישית), מובילה לשתי גישות מרכזיות בהבנת הפסוק. הגישה הראשונה והפשטנית היא שיונה אכן ניבא נבואה היסטורית על התשועה והרחבת הגבולות הללו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי חז"ל, מציעה פירוש רעיוני: אזכורו של יונה כאן בא לערוך הקבלה בינו לבין האירועים. כשם שעל ידי יונה נהפכה הגזרה על העיר נינוה מרעה לטובה, כך בימי ירבעם התהפך מצבם של ישראל משפל וסבל נורא להצלחה וטובה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
נקודת המבט הייחודית של השוואה זו מתחדדת לאור העובדה שבניגוד לאנשי נינוה שחזרו בתשובה, ההצלה של ממלכת ישראל בימי ירבעם התרחשה למרות שהעם החזיק בחטאיו ולא שב בתשובה [חומת אנך, אברבנאל]. ה' העניק להם את החסד העצום הזה לא בזכות חסידותם, אלא מתוך רחמים; הוא ראה את סבלם המר והקשה של ישראל, ובחר להושיעם ביד ירבעם כדי שלא למחות את שמם מתחת השמים [אברבנאל].