לאחר ניצחון צבאי מזהיר, מתמלא מלך יהודה בביטחון עצמי רב ומחליט להזמין את מלך ישראל לעימות חזיתי וגורלי. ההחלטה לצאת למערכה זו אינה מקרית, והיא נובעת משילוב של מניעים פוליטיים, היסטוריים ורוחניים.
על המילים אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים, כלומר שליחים, מצביעים הפרשנים כי המילה "אז" רומזת לנסיבות המדויקות שהובילו להכרזת המלחמה. המניע המרכזי, כפי שעולה מספר דברי הימים, הוא נקמה: לקראת מלחמתו באדום, שכר אמציה מאה אלף לוחמים מממלכת ישראל, אך בסופו של דבר שילח אותם חזרה לביתם בעקבות ציווי נבואי. הלוחמים, שזעמו על ביטול השתתפותם, פשטו על ערי יהודה, הרגו שלושת אלפים איש ובזזו שלל רב. כעת, אמציה מבקש להשיב להם כגמולם ולהילחם על כבוד עמו [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. מניע נוסף לעימות קשור לטינה היסטורית עמוקה, שכן אמציה ביקש לנקום את דמו של סבו, אחזיהו, שנהרג בעבר על ידי יהוא, סבו של מלך ישראל [חומת אנך].
לצד המניעים הצבאיים, ממלכת יהודה ראתה בממלכת ישראל מדינה מורדת ולא חוקית מעיקרה, והניצחון על אדום נסך באמציה ביטחון שאפשר לו להתגרות בהם בגלוי [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, במישור ההשגחתי, המילה "אז" מסמנת גם את תחילת נפילתו הרוחנית של אמציה. בשובו מניצחונו, הוא הביא עמו את אלילי אדום והחל לעבוד אותם. בשל חטא חמור זה, ה' סובב את פני הדברים כך שאמציה ייזום את המלחמה וייפול ביד מלך ישראל כעונש על מעשיו [מלבי"ם, אלשיך]. מעניין לציין כי הפסוק מעניק ליהואש את התואר "מלך ישראל", אך משמיט את תואר המלוכה מאמציה. השמטה זו נועדה לבקר את אמציה על כך שיזם מלחמה מתוך קלות ראש ואדישות לאובדן חייהם של אנשים צדיקים משתי הממלכות שייפלו בקרב [אלשיך].
הקריאה לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים מתפרשת בקרב כלל הפרשנים כהזמנה ישירה למלחמה. משמעות הבקשה היא קריאת תיגר ברורה: אמציה טוען כי אין זו גבורה לפשוט על ערים בהפתעה מאחור, ולכן הוא דורש עימות חזיתי, פנים אל פנים, כדי להכריע למי נתונה הגבורה האמיתית [מצודת דוד]. מנגד, יש מי שמוצא בניסוח זה גישה מזלזלת בחיי אדם. לפי קו מחשבה זה, אמציה מציע ששני המלכים יתייצבו זה מול זה ויצפו בעמיהם נלחמים לפניהם, כאילו מדובר במעין משחק או מופע ראווה שנועד לשעשע אותם, תוך זלזול חמור בשפיכות הדמים של בני עמם [אלשיך].