ימי שלטונו של ירבעם מלך ישראל התאפיינו בהצלחות צבאיות כבירות ובהרחבת גבולות הממלכה. סיכום פועלו חושף מהלך מדיני וצבאי יוצא דופן, שבו מלך ממלכת ישראל כובש שטחים ומעביר אותם דווקא לממלכה השכנה והמתחרה.
הפרשנים עומדים על הניסוח המורכב וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת־דַּמֶּשֶׂק וְאֶת־חֲמָת לִיהוּדָה. מדוע מלך ישראל מחזיר שטחים לממלכת יהודה? רוב הפרשנים מסכימים כי פעולה זו מוגדרת כהשבה משום שערים אלו השתייכו היסטורית ליהודה. בימי דוד המלך נכבשה ארם, ודוד הציב נציבים בדמשק ובחמת והפך את תושביהן למשועבדים. ברבות השנים ארם מרדה ולקחה את הערים בחזרה מידי מלכי יהודה, וכעת ירבעם כובש אותן מחדש ומחזיר אותן לבעליהן החוקיים ההיסטוריים.
הקושי מתעצם לנוכח המילה העוקבת, המציינת כי ההשבה ליהודה נעשתה בְּיִשְׂרָאֵל. כיצד ניתן להשיב ליהודה בתוך ישראל? קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת צירוף זה:
הגישה הראשונה מתמקדת בהיבט הצבאי. השבת הערים ליהודה נעשתה בכוחם ועל ידי צבאם של גיבורי ממלכת ישראל, ולא בכוחם של אנשי יהודה [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מלך ישראל לא הקפיד על כך שהשטחים נמסרים רשמית לממלכת יהודה, שכן בסופו של דבר הם חזרו לידי האומה הישראלית כולה [רד"ק].
הגישה השנייה מציעה הסבר מדיני. באותה תקופה, בעקבות ניצחונות צבאיים קודמים של מלכי ישראל, ממלכת יהודה כולה הייתה כבושה ומשועבדת תחת עולה של ממלכת ישראל. לכן, כאשר ירבעם כבש את ארם, הוא אכן שייך את דמשק וחמת מבחינה מנהלית ליהודה, אך מכיוון שיהודה עצמה הייתה נתונה תחת שלטון ישראל, הערים נותרו למעשה תחת הריבונות העליונה שלו [מלבי"ם].