לאחר רצח אביו, המלך אמציהו נדרש להבטיח את יציבות שלטונו בטרם יוכל לעשות דין במתנקשים. רק כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ, כלומר כאשר מעמדו השלטוני התבסס לחלוטין [ביאור שטיינזלץ], הוא פעל ווַיַּךְ, הרג את רוצחי אביו. אותם מתנקשים לא נמלטו לאחר הרצח, אלא נשארו בחצר המלכות והמשיכו לשמש כעבדיו של אמציהו עצמו עד לרגע שבו צבר מספיק כוח כדי להענישם [אברבנאל].
הענישה שהפעיל אמציהו הייתה ממוקדת. הוא הוציא להורג אך ורק את הרוצחים עצמם, ונמנע מלהרוג את בניהם. בכך קיים המלך את ציווי התורה האוסר להמית אבות על בנים, והקפיד שכל אדם ייענש רק בעוון חטאו שלו. אמציהו בחר לפעול על פי המשמעות המילולית והפשוטה של ציווי זה, וזאת אף על פי שחכמים פירשו את הפסוק המקראי ככלל משפטי הנוגע לפסילת עדות של קרובי משפחה [אברבנאל].