שמואל ב, פרק כ׳, פסוק א׳

בעיצומו של ויכוח בין השבטים על הקרבה למלך, וְשָׁם נִקְרָא שבע בן בכרי, שהזדמן למקום במקרה או זומן אליו במכוון. בהיותו אִישׁ בְּלִיַּעַל, אדם רשע וחסר מעצורים שפרק מעליו עול שמים, הוא ניצל את שתיקת דוד בויכוח ופתח במרד גלוי כאשר וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר כאות וסימן לפריצתו. כבן לשבט בנימין שנטר איבה לדוד, הוא לעג לשבטים הרבים והכריז כי בניגוד אליהם, אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד כלל. הוא הוסיף וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי, משפט המהווה כפל לשון ונועד גם לעקוץ את ייחוסו הפשוט של דוד, בנימוק שמלכותו אינה עוברת בירושה ואין כל סיבה להחזיק בה. לבסוף קרא אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל, קריאה לעזוב את דוד ולשוב הביתה, המבטאת אף התנגדות מוחלטת לרעיון המלוכה מתוך תפיסה שעל כל אדם להיות שורר בביתו שלו.