בעיצומו של הויכוח הסוער בין בני יהודה לבני ישראל בשאלה למי יש זכות וקרבה גדולים יותר למלך דוד, מתעורר משבר חדש המאיים על שלמות הממלכה. הכתוב מציין כי וְשָׁם נִקְרָא שבע בן בכרי. רוב הפרשנים מסבירים כי הוא פשוט הזדמן למקום במקרה, אך יש הסבורים כי המילה מעידה על כך שהוא זומן והוזמן לאותו מעמד [רש"י]. הוא מתואר כאִישׁ בְּלִיַּעַל, כלומר אדם רשע שפרק מעליו עול שמים [מצודת ציון] ופועל ללא מעצורים [ביאור שטיינזלץ].
שבע בן בכרי פותח במרד גלוי, ועל כך מעידה הפעולה וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר, שנועדה לשמש כאות וסימן לפרוץ המרד [מצודת דוד]. מניעיו למרד נובעים ממוצאו; בהיותו משבט בנימין, שבטו של שאול המלך, הוא נטר איבה לדוד בעקבות נפילת בית שאול, ונראה שדבריו שיקפו תחושות דומות של אנשים נוספים משבטו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. כאשר ראה שדוד שותק ואינו מתערב בויכוח שבין השבטים, ניצל את ההזדמנות לחרחר ריב.
בתגובה לויכוח על מידת הקרבה למלך, הוא מכריז אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד. כלומר, בעוד שאתם רבים למי יש חלק רב או מועט במלך, אל תרבו לדבר גבוהה, שכן לנו אין בו חלק כלל [מצודת דוד, אברבנאל]. הוא מוסיף וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי, משפט שניתן להבינו ככפל לשון במילים שונות [מצודת ציון], או כעקיצה מכוונת כלפי ייחוסו של דוד: מכיוון שדוד הוא בנו של ישי, שהיה אדם הדיוט, הרי שהמלכות אינה נחלה העוברת מדור לדור ואין כל סיבה להחזיק בה [מלבי"ם].
לבסוף הוא קורא אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל, קריאה לשוב הביתה ולעזוב את דוד. מעבר להיפרדות מדוד, יש שרואים בקריאה זו שלילה מוחלטת של רעיון המלוכה, בטענה שאין כל צורך במלך ועל כל אדם להיות שורר בביתו שלו [אברבנאל]. ביטוי זה, אגב, נחשב במסורת לאחד משמונה עשר תיקוני סופרים במקרא [מנחת שי].