עם שובו לכס המלכות וחזרתו לארמונו בירושלים, הפעולה הראשונה שנוקט דוד היא הסדרת מעמדן הטרגי של עשר פילגשיו, שאותן אנס אבשלום בנו במהלך המרד. צעד זה לא היה רק פתרון אישי, אלא הפגנת ריבונות פומבית. בכך שדוד התייחס לאבשלום כאל הדיוט ולא כאל מלך לגיטימי, הוא העביר מסר תקיף לשבע בן בכרי ולשאר המורדים בו, כי דינם כדין מורדים במלכות, ובכך הטיל יראה על העם [מלבי"ם].
דוד לוקח את הפילגשים, שאותן השאיר לִשְׁמֹר (מילה הנכתבת במסורת חסרה ללא האות וי"ו [מנחת שי]), וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת. הוא הכניסן למקום שמור ומוגן במטרה לדאוג להן [ביאור שטיינזלץ], אך גם כדי להבטיח שאיש לא יבוא עליהן, שכן בהיותן פילגשי המלך הן אסורות לכל אדם אחר [מצודת דוד, רלב"ג]. שם וַיְכַלְכְּלֵם, כלומר סיפק להן את כל צורכי מזונן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
למרות שדאג למחסורן, וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא - דוד ניתק עמן כל קשר אישות. הפרשנים מציגים מחלוקת עמוקה בשאלת המניע לפרישה זו. גישה אחת גורסת כי הפילגשים נאסרו עליו מבחינה הלכתית. ההיגיון נשען על קל וחומר: אם כלי של אדם הדיוט שהשתמש בו מלך נאסר בחזרה על ההדיוט, קל וחומר ש"כלי מלך" (הפילגשים) שהשתמש בו הדיוט (אבשלום) נאסר על המלך [רד"ק]. מנגד, גישה שניה סוברת כי הפילגשים היו מותרות לדוד לחלוטין, אך הוא בחר להימנע מהן מיוזמתו. לפי תפיסה זו, דוד כבש את יצרו כמעשה כפרה; כמשקל נגד לכך שבעבר השביע את יצרו בדבר שהיה אסור לו, כעת הוא מונע מעצמו דבר המותר לו [רד"ק, מצודת דוד].
כתוצאה ממצב סבוך זה, וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת. משמעות המילה היא קשורות [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק], והכוונה היא שנותרו עגונות, חסרות היתר להינשא לאיש אחר או לשוב לחיק המלך [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הן חיו כך עַד יוֹם מֻתָן במצב של אַלְמְנוּת חַיּוּת - מוגדרות כאלמנות שבעלן עדיין בין החיים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].