רגע השיא של המצור מסתיים בהתערבות דרמטית של אישה אחת, המצליחה בעזרת תבונה מדינית והלכתית להציל עיר שלמה מחורבן ולסיים את המרד.
הפרשנים מתמקדים בביאור המילה בחכמתה, ומסבירים כיצד הצליחה האישה לשכנע את תושבי העיר להסגיר את המורד. מבחינה מעשית, היא הבהירה להם שאין טעם להילחם ולהסתכן בהשחתת העיר בעבור אדם זר [ביאור שטיינזלץ]. מאחר שהעיר השתייכה לשבט בנימין, בדומה למורד עצמו, נדרשה לה חכמה יתרה כדי לפתותם להרוג אותו בלבד. היא הזהירה אותם שאם יואב יכבוש את העיר בכוח, הוא יראה בכולם שותפים למרד ויוציא את כולם להורג [מצודת דוד, רד"ק].
מעבר לשיקול המעשי, הפרשנים מביאים את דברי חז"ל המסבירים את ההצדקה המוסרית וההלכתית למעשה זה של מסירת נפש אחת לידי האויב כדי להציל רבים. גישה אחת מסבירה שהאישה טענה כי מדובר במצב אבוד: החומות כבר נהרסו ואין אפשרות מילוט, ולכן ממילא שבע בן בכרי וכל אנשי העיר עתידים ליהרג. במצב כזה, בו אי אפשר להציל את המבוקש, מוטב שימות הוא לבדו ולא ימותו כולם יחד. גישה שנייה, בשם רבי שמעון, גורסת כי ההצדקה נבעה ממעמדו המשפטי של שבע בן בכרי: בהיותו מורד במלכות בית דוד, הוא כבר התחייב מיתה כדין, ולכן מותר היה להסגירו [רש"י, רד"ק].
הכתוב מציין ויכרתו את ראש שבע בן בכרי ולא שמסרו אותו חי. הסיבה לכך היא שאנשי העיר חששו שאם יסגירו אותו בחיים, הוא עלול לגלות ליואב ולאנשי דוד שגם הם היו שותפים לקשר המרד מתחילתו [מצודת דוד].
לאחר השלכת ראשו של המורד מעבר לחומה, נאמר ויתקע בשופר. תקיעה זו שימשה כסימן מוסכם לצבא להפסיק את הלחימה, לסגת מן העיר ולחזור לשגרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות זאת ויפצו, כלומר החיילים התפזרו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] איש לאוהלו, ויואב שב לירושלים אל המלך.