מפגש גורלי ומתוח מתרחש סמוך לאבן הגדולה אשר בגבעון, ובו נפרסת לפרטי פרטים התחבולה המתוכננת של יואב לקראת ההתנקשות בעמשא. כאשר יואב ואנשיו נמצאים עִם הָאֶבֶן, כלומר סמוך אליה, עמשא מגיע לקראתם כשהוא שב עם אנשיו, ככל הנראה בדרכו אל המלך בירושלים [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל, רד"ק].
הכתוב מתעכב על תיאור לבושו של יואב, שהיה חגור מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ. בעוד שיש הרואים בכפילות המילים שימוש בשמות נרדפים שנועדו לתאר את בגדיו גרידא [רלב"ג, מצודת ציון], פרשנים אחרים מדייקים כי המילה "לבושו" היא שם כולל, ואילו "מדו" מציינת בגד צבאי מסוים הידוע בתכונתו [רד"ק]. לבוש זה היה מדיו הרשמיים של שר הצבא, ויואב הקפיד ללבוש אותם כדי להפגין קבל עדה שמעמדו כשר צבא טרם נשלל ממנו [מלבי"ם]. אגב כך, המילה הכתובה בפסוק היא "ועלו", אך היא נקראת וְעָלָיו [מנחת שי].
עיקר התחבולה טמון באופן נשיאת הנשק: חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ. המילה מצומדת משמעותה מחוברת ודבוקה, והתער הוא נדן החרב, התיק שבתוכו היא מונחת [רד"ק, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי יואב תכנן מראש להפיל את החרב כדי להסיר מעליו כל חשד. לשם כך, הוא סטה מהדרך המקובלת לחגור חרב כשהיא תלויה על הירך, ובמקום זאת קשר אותה לרוחב מתניו כשהיא סמוכה מאוד לגופו [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג].
כאשר יואב יָצָא ממקומו והתקדם לעבר עמשא, החרב נפלה. רוב המפרשים מסבירים כי בשל חליקות החרב ותנוחתה הרוחבית, די היה בכך שיואב ישחה מעט כלפי הקרקע, למשל בתואנה של תיקון מנעלו, כדי שהחרב תחליק ותיפול מאליה ללא צורך לשלוף אותה [רש"י, מצודת דוד]. גישה שונה מעט מציעה שהתער עצמו היה רחב ממידת החרב, וכאשר התער נפל ממתניו, החרב נשלפה ממנו מעצמה [מלבי"ם].
מטרת הנפילה המבוימת הייתה להטעות את עמשא. כאשר החרב וַתִּפֹּל ארצה, יואב הרים ואחז בה בידו השמאלית. פעולה זו שיוותה לאירוע מראה של מקרה תמים, וגרמה לעמשא לא להישמר מפניו, שכן יואב ניגש אליו ביד ימין פנויה כדי לאחוז בזקנו ולדרוש בשלומו, בעוד החרב השלופה ממתינה בשמאלו [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד].