צבאו של יואב לוכד את המורד במלכות, שבע בן בכרי, ומטיל מצור כבד על העיר שבה התבצר. בחירת המורד להסתתר בעיר ששמה "אבל" היוותה מעין סימן מבשר רעות לאבלות ולמוות שציפו לו שם [אברבנאל].
הלוחמים וַיָּצֻרוּ עָלָיו, כלומר שמו את שבע בן בכרי במצור [מצודת ציון, רלב"ג], בתוך העיר שנקראה בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה – צירוף שנועד לזהותה במדויק מבין מקומות נוספים שנקראו בשם הנפוץ "אבל" [ביאור שטיינזלץ]. כדי לפרוץ פנימה, התוקפים וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה, שהיא תל עפר גבוה הנשפך אל תוך החפירות שסביב העיר או מול החומה, במטרה לטפס עליו ולהגיע אל העיר. פעולה זו נקראת "סוללה" משום שהעפר נכבש ונהדק ברגלי האנשים עד שהוא הופך למעין מסילה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בביאור המילים וַתַּעֲמֹד בַּחֵל מציגים הפרשנים כמה כיווני חשיבה, הן בהגדרת המילה והן בהבנת הסיטואציה. רוב הפרשנים מסכימים כי חֵל הוא חלק ממערך הביצורים של העיר, כגון חומה נמוכה וחיצונית הסמוכה לחומה הגבוהה [רש"י, מצודת דוד], או החומה הפנימית [רלב"ג], ויש המפרשים שמדובר בחפירה המקיפה את העיר [רד"ק]. באשר למשמעות העמידה בחיל, גישה אחת מסבירה כי צבא המלחמה הוא שהתקרב ועמד על החומה הנמוכה או למרגלותיה [מצודת דוד, רד"ק]. גישה שנייה גורסת כי הסוללה עצמה היא שעמדה מול הביצורים, אך היא נעצרה שם ולא הועילה כדי לחדור לעיר [מלבי"ם, אברבנאל]. גישה שלישית מפרשת שהעיר עצמה היא שעמדה והחזיקה מעמד בזכות החומה הפנימית שלה, לאחר שהחומה החיצונית כבר הופלה [רש"י].
מאחר שהסוללה לבדה לא הספיקה כדי להכניע את העיר, החלו החיילים להיות מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה [מלבי"ם, אברבנאל]. העיר לא הייתה מצודה ענקית אלא עיר מוקפת חומה רגילה, ולכן התוקפים הבינו שניתן להפילה [ביאור שטיינזלץ]. הם עשו זאת בפועל באמצעות כלי משחית המנפצים את אבני החומה, או שמשמעות המילה היא שהם "השחיתו בליבם" – כלומר, תכננו וחישבו תחבולות כיצד להפיל את החומה ארצה [רד"ק].