בשיאו של המצור, מתנהל משא ומתן גורלי בין שר הצבא יואב לבין האישה החכמה, שבו מתברר כי איום ההשמדה המרחף על העיר כולה יכול להצטמצם לאדם אחד בלבד. הדו-שיח חושף את מטרתו המדויקת של המצביא ומסתיים בהבטחה נחרצת לפתרון מהיר.
בתגובה לדברי האישה, יואב פותח בהכרזה לֹא־כֵן הַדָּבָר. רוב הפרשנים מסבירים כי כוונתו להרגיע ולומר שאין לו כל רצון להשחית ולהזיק לעיר עצמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים קריאה זו כסתירה לטענתה הקודמת של האישה כי אנשי העיר הם "שלומי אמוני ישראל". יואב טוען שאין זה נכון, שכן נאמנות למלכות אינה מתיישבת עם מתן מחסה לראש המורדים [מלבי"ם].
יואב מבהיר כי המבוקש הוא שבע בן בכרי, אשר אמנם היה מבני בנימין אך התגורר בהר אפרים [ביאור שטיינזלץ]. הפשע המיוחס לו הוא כי נָשָׂא יָדוֹ, כלומר מרד במלכות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הדגשת הפסוק במילים בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד זוכה להתייחסות כפולה. על פי הפשט, יואב מבהיר שלמרות מרידות קודמות כדוגמת מרד אבשלום, דוד הוא המלך הלגיטימי, וכל המורד בו דינו מיתה [רד"ק]. מעבר לכך, הפרשנים מביאים דרשה המבוססת על הכפילות של התואר והשם: לו היה רק מלך ולא דוד – המורד בו היה חייב מיתה; ולו היה דוד, אדם צדיק המושל ביראת ה׳, ולא מלך – גם אז המורד בו היה חייב מיתה. קל וחומר כאשר מדובר במורד באדם שהוא גם המלך וגם דוד [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
דרישתו של יואב היא תְּנוּ־אֹתוֹ לְבַדּוֹ. הוא מצהיר כי אינו מעוניין לכבוש את העיר, ואם יסגירו את המורד לבדו, יוכיחו את נאמנותם והוא יסוג מעליהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כאן מתבררת חכמתה הגדולה של האישה. עצם פנייתה ליואב כדי לברר את דרישותיו הצילה את העיר, שכן יואב עלול היה לפגוע בתושבים על כך שנתנו מחסה למורד. משגילתה כי מבוקשו מסתכם באיש אחד בלבד, היא מבטיחה מיד שראשו יושלך אליו בְּעַד הַחוֹמָה, כלומר דרך החומה וממעל לה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].