ויכוח סוער ונוקב פורץ בין נציגי עשרת השבטים לבין שבט יהודה, סביב שאלת הזכות והכבוד להשיב את המלך דוד לירושלים לאחר מרד אבשלום. הוויכוח משקף מתח עמוק בין קרבת משפחה לבין כוחו של הרוב.
בדבריו, טוען איש ישראל: עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ, כלומר, יש לנו עשרה חלקים במלכות משום שאנו מייצגים עשרה שבטים מתוך העם [רוב הפרשנים]. טענתם היא שבכל מלך, תהא זהותו אשר תהא, לרוב העם יש את החלק המרכזי והזכות להכריע [מלבי"ם, רלב"ג, אברבנאל]. יתרה מכך, הם מוסיפים: וְגַם בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ. למרות שדוד הוא בן שבט יהודה וקרוב משפחתכם, אנו חפצים ודבקים בו יותר מכם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. יש המבארים כי ישראל טוענים שדווקא אנשי יהודה חטאו יותר נגד דוד בזמן המרד ולכן זקוקים יותר לסליחתו [אברבנאל], וכי מלך מכהן אינו שייך רק למשפחתו אלא לכלל האומה, ולכן החלק של הרוב בו גדול יותר [מלבי"ם, שטיינזלץ].
מתוך תחושת פגיעה, שואלים אנשי ישראל: וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי, מדוע ביזיתם אותנו והתייחסתם אלינו בקלות ראש [מצודת ציון, שטיינזלץ]? הרי וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי. אנשי ישראל מזכירים כי היוזמה המקורית להחזיר את דוד לכס המלכות הייתה שלהם, והם אלו שהחלו לדבר על כך ראשונים. משום כך, היה ראוי ששבט יהודה ימתין לרוב העם כדי להשיב את המלך בהסכמה לאומית רחבה, ולא יפעל לבדו במטרה להקדים אותם, לנכס את המלך לעצמו ולדחוק את רגליהם [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, מצודת דוד].
העימות מגיע לשיאו בסוף הפסוק: וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשי יהודה ענו בתקיפות, ודבריהם היו קשים, בוטים וחזקים יותר מטענותיהם של אנשי ישראל. מנגד, יש המפרשים את המילה "ויקש" מלשון עימות והשוואה, שכן אנשי יהודה הציגו איגרת ששלח להם דוד ובה ביקש במפורש שלא יהיו אחרונים להשיבו [רש"י]. פירוש נוסף מציע כי הכתוב מעיד שחטאם של אנשי יהודה במרד אבשלום היה למעשה "קשה" ורע יותר מזה של ישראל, ולכן הם מיהרו עתה להשיבו [אברבנאל].
לסגנון הדיבור הקשה של אנשי יהודה, ולשתיקתו של דוד המלך לנוכח הדברים, היו השלכות הרסניות. העלבון הצורב שחשו אנשי ישראל בעקבות הוויכוח הוביל אותם לנטוש את המלך, והוא שהצית באופן ישיר את המרד החדש בהנהגת שבע בן בכרי [מלבי"ם, רד"ק, חומת אנך, אלשיך].