לאחר שוך סערת המרד ומותו של אבשלום, מתעורר חשבון נפש לאומי עמוק בקרב שבטי ישראל. העם מביט לאחור על מעשיו, מכיר בחוסר הצדק שבבגידה במלך שהושיע אותם בעבר, ומבין כי ההשתתפות במרד הייתה מעשה פסול של כפיות טובה וסכלות.
הפרשנים מסבירים את המילה נָדוֹן בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון דין וויכוח. כלומר, העם החל להתדיין, להישפט ולהתווכח זה עם זה בניסיון לעורר את הציבור להשיב את דוד לכס המלכות [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי לא היה מדובר בוויכוח ומחלוקת, אלא בהסכמה גורפת; העם כולו קיבל עליו את הדין יחד, ללא חולק, והודה באמת המשותפת [אברבנאל].
במוקד הדיון הציבורי עומד הניגוד הצורם בין גבורתו של דוד בעבר לבין בריחתו בהווה: הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ... וְעַתָּה בָּרַח. העם מכה על חטא ומבין כי גם אם אבשלום היה נותר בחיים, הרי שההליכה אחריו הייתה בבחינת השבת רעה תחת טובה למלך שחילץ אותם בעצמו מיד פלשתים [מלבי"ם].
מתוך כך, העם בוחן מחדש את סיבת הבריחה של המלך מֵעַל אַבְשָׁלוֹם. ההבנה שמחלחלת כעת היא שדוד, לוחם דגול שלא נרתע מאויבים מעולם, לא ברח מתוך פחד או מורך לב. בריחתו מעידה דווקא על שלמותו המוסרית; הוא עזב את הארץ במכוון כדי לא לתת לבנו הזדמנות לחטוא נגדו במלחמה ישירה [מצודת דוד, אברבנאל], וכדי למנוע מצב שבו העם ייאלץ להילחם באבשלום [רד"ק]. תובנה זו מובילה את ישראל למסקנה המתבקשת כי חובה עליהם לפעול ולהשיב את המלך למקומו.