תגובת המלך לבקשה חושפת נדיבות עמוקה והכרת תודה החורגת ממענה נקודתי. המלך אינו מסתפק רק בקבלת ההצעה, אלא מפרק את הבטחתו לשני מישורים נפרדים: הדאגה לבן והמחויבות האישית כלפי האב.
כאשר המלך מצהיר אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם, הוא משתמש באותו מטבע לשון שבו פנו אליו [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי צירופו של כמהם לפמליית המלך אינו מוצג כטובה מאולצת או כחידוש אלא כדבר מובן מאליו. המלך מבהיר כי גם לולא התבקש לעשות זאת, היה לוקח את כמהם עמו מרצונו החופשי מתוך רצון להיטיב עמו בזכות עצמו [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].
על מנת להדגיש את גודל ההטבה, מוסיף המלך ואומר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. קנה המידה לחסד שיורעף על הבן לא ייקבע לפי מה שייראה נכון בעיני המלך, אלא בדיוק לפי רצונו ושביעות רצונו של האב [מלבי"ם].
לבסוף, המלך חותם בהבטחה וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ. בחלק זה טמונה הבחנה מהותית המשותפת לפרשנים: החסד שייעשה עם כמהם אינו נחשב כתשלום גמול או כסגירת החוב של המלך. משום כך, המלך מצהיר על מחויבות נפרדת ואישית, ומבטיח כי כל ציווי או בקשה עתידית שיבחר לבקש עבור עצמו ימולאו במלואם, ללא כל קשר לטובה שנעשית עם בנו [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].