שמואל ב, פרק י״ט, פסוק ל״ט

המלך נענה לבקשה מתוך נדיבות והכרת תודה, ומחלק את הבטחתו לדאגה לבן ולמחויבות אישית לאב. הוא מצהיר כי אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם כדבר טבעי ומובן מאליו, שכן היה מצרף אותו לפמלייתו מרצונו החופשי גם לולא התבקש. המלך מוסיף כי וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, כך שמידת החסד שתוענק לבן תיקבע בדיוק לפי שביעות רצון האב, ולא לפי ראות עיני המלך. מאחר שהטובה שנעשית עם הבן אינה מהווה תשלום גמול על חובו של המלך לאב, הוא חותם בהתחייבות נפרדת וקובע וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ. בכך הוא מבטיח כי כל ציווי או בקשה עתידית שיבחר האב לבקש עבור עצמו ימולאו במלואם.