שמואל ב, פרק י״ט, פסוק א׳

חרדה וזעזוע עז אוחזים בדוד המלך, וַיִּרְגַּז, ומתוך סערת הרגשות הוא עולה אל המבנה שמעל שער העיר, עֲלִיַּת הַשַּׁעַר, וכן, וְכֹה, הוא זועק בבכיו. כדרכם של אבלים הוא כופל את קריאתו בְּנִי בְנִי, כדי להדגיש שאַבְשָׁלוֹם לא נהג כאכזר ולא התכוון להורגו, אלא נותר בנו הראוי למלוכה. דוד מבין שמות הבן הוא עונש על חטאיו שלו, ומתוך אשמה כבדה הוא זועק מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, שכן מן הראוי היה שהוא ישלם בחייו על עוונו. לצד האבל הטבעי, לבכיו ישנה גם משמעות רוחנית, כאשר הפועל וַיַּעַל והחזרה המרובה על המילה בְּנִי מתארים את מאמצו האקטיבי להעלות את נשמת בנו מן השאול אל גן העדן, כדי שעל ידי אביו יזכה לבסוף לשלום.