עם קבלת הבשורה המרה על מות בנו, חווה דוד המלך שבר עמוק. תגובתו אינה מסתכמת באבל רגיל, אלא מבטאת סערת רגשות המשלבת זעזוע, אהבת אב, ותחושת אשמה כבדה שמובילה אותו למשאלה למות במקום בנו.
ברמה המילולית, המילה וַיִּרְגַּז מתארת חרדה, זעזוע והתרגשות עזה שאחזו במלך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מתוך סערה זו הוא עולה אל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר – המבנה שמעל שער העיר בו עמדו השומרים והצופים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], וְכֹה – וכן [מצודת ציון], הוא זועק בבכיו.
הפרשנים מצביעים על שתי סיבות מרכזיות לעוצמת הבכי של דוד ולזעקתו מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ (הלוואי שהייתי מת במקומך):
ראשית, תחושת האשמה. דוד הבין שמרד אבשלום ומותו אינם אלא עונש על חטאיו שלו, ובפרט על חטא אוריה ונבואת הזעם כי "לא תסור חרב מביתך". דוד זועק כי הוא זה שחטא, ולכן מן הראוי היה שהוא ישלם בחייו על עוונו, ולא בנו [רלב"ג, מלבי"ם, אברבנאל].
שנית, דוד ידע שאבשלום לא התכוון באמת להרוג את אביו, אלא רק למלוך תחתיו, ואף הייתה לו טענה מסוימת שהצדיקה את מעשיו [מלבי"ם, אברבנאל]. הכפילות בְּנִי בְנִי מדגישה שאבשלום לא נהג כאכזר וזר, אלא נותר בנו, ואף היה הבן העיקרי והראוי לרשת את המלוכה [מלבי"ם].
לגבי החזרה המרובה על המילה בְּנִי, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים:
על פי הפשט, זוהי דרכם הטבעית של אבלים ומייללים לכפול את דבריהם מתוך צער עמוק [רד"ק, מצודת דוד].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על מסורת המדרש, המעניקה משמעות רוחנית עמוקה למספר הפעמים שבהם נאמרה המילה. המילה "בני" מופיעה שמונה פעמים, ונועדה להציל את נשמתו של אבשלום שמת בעוונו: שבע פעמים אמר זאת דוד כדי להעלות את בנו משבעה מדורי גיהנום, והפעם השמינית נועדה להכניסו לגן עדן ולעולם הבא.
גישה זו מוצאת רמזים נוספים במילות הפסוק: הפועל וַיַּעַל נדרש לא רק כעלייה פיזית אל עליית השער, אלא כפעולה אקטיבית של דוד, אשר בבכיו "העלה" את בנו משאול [מלבי"ם, חומת אנך]. כמו כן, השם אַבְשָׁלוֹם רומז לכך שעל ידי אביו (אב), יזכה הבן לבסוף למנוחה ולשלום [חומת אנך].