דוד המלך יוזם מהלך פוליטי ואישי דרמטי, ופונה אל מי שעמד בראש צבא המורדים נגדו בהצעה למינוי הצבאי הבכיר ביותר בממלכה. פנייה זו נועדה לפייס את המורדים מחד, ולבוא חשבון עם שר הצבא הנוכחי מאידך.
דוד שולח מסר וְלַעֲמָשָׂא, שהיה שר הצבא של אבשלום המורד [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילה תֹּמְרוּ נכתבה במקרא חסרת האות אל"ף, ומשמעותה היא "תאמרו" [רד"ק, מצודת ציון, מנחת שי]. יש הרואים בחסרון האות רמז למילה "מר", כרמז מטרים לאחריתו המרה של עמשא, שייהרג בהמשך על ידי יואב [חומת אנך].
במסרו, דוד מבקש להרגיע את עמשא ומדגיש: הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה. הוא מזכיר לעמשא את קרבת המשפחה ההדוקה ביניהם, שכן עמשא היה בן אחותו של דוד, אביגיל [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. כדי לתת תוקף להבטחתו, דוד נשבע ואומר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף. זהו מטבע לשון שגור של שבועה במקרא, שבו האדם מאיים על עצמו בעונש אך אינו מפרש מהו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי כוונת דוד בשבועה זו היא בקשה שייעשה לו רע כפי שנעשה לאבשלום ויותר מכך, אם לא יקיים את הבטחתו [אברבנאל].
הבטחתו של דוד היא למנות את עמשא לשר צבא תַּחַת יוֹאָב. הפרשנים מסכימים כי המניע המרכזי לרצונו של דוד להדיח את יואב בן צרויה מתפקידו הוא כעסו על כך שיואב המרה את פיו והרג את אבשלום. לצד זאת, דוד נפגע עמוקות מהדברים הקשים שהטיח בו יואב כאשר בכה על מות בנו, וכן חשש מכך שיואב צובר כוח רב ועצמאי מדי בתוך הממלכה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף למתיחות האישית מול יואב, למהלך של דוד כלפי עמשא היה מניע פוליטי מובהק. דוד ביקש להפיג את חששותיו של עמשא מפני נקמה, כדי למנוע מצב שבו עמשא ינצל את מעמדו ויסית את שבט יהודה להמשיך למרוד במלך. הבטחת התפקיד אכן פעלה את פעולתה, הטתה את לבם של בני יהודה, והובילה לכך שהם יצאו לקראת דוד כדי להשיבו בבטחה לירושלים [רלב"ג, אברבנאל].