לאחר שהבין כי אל לו להעדיף את בנו שמרד בו על פני נאמניו שמסרו את נפשם עבורו, דוד מקבל את העצה שניתנה לו. למרות שלבו מר בקרבו, הוא יוצא לקבל את פני עבדיו ולהסביר להם פנים [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הרואים שהבחינו במלך יושב בשער, הִגִּידוּ והפיצו את הבשורה לשאר האנשים [מצודת דוד], כדי להודיע שהוא מוכן כעת לקבל את פניהם [ביאור שטיינזלץ]. בעקבות זאת, וַיָּבֹא כָל הָעָם מתוך המחנה הנאמן, ואף אלו שהיו מתחבאים עד כה, באו לראות את פניו ולהשתחוות לו, שכן יש לעם שמחה גדולה בראותם את מלכם [מצודת דוד, אברבנאל]. במעמד זה סביר להניח שנשא דוד באוזניהם דברי שבח ועידוד [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מציג הכתוב את מצבו של המחנה השני. הפרשנים מסכימים כי המונח וְיִשְׂרָאֵל מכוון כאן לאותם אנשים שהשתתפו במרד והיו עם אבשלום. ציון העובדה כי מחנה זה נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו נועד להוות הקדמה לאירועים שיבואו בהמשך. מכיוון שהמורדים נסו כל אחד לביתו, הם הפכו לצאן מפוזר ללא מנהיג שיקבץ אותם, מצב שהוביל אותם לאחר מכן לבלבול ולדיונים בשאלה כיצד להשיב את המלך [מלבי"ם].