דוד דוחה בתוקף את דרישתם של בני צרויה להוציא להורג את שמעי בן גרא, ומנמק זאת בשיקולים פוליטיים, מוסריים ואישיים הנוגעים לחזרתו לכס המלוכה.
בתחילת דבריו שואל דוד מַה לִּי וְלָכֶם, כלומר מהי האיבה שיש בינינו או איזה יחס יש בינינו כעת שאתם באים מגישה שלילית כל כך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא מאשים אותם בכך שהם הופכים לְשָׂטָן, דהיינו למקטרגים ולמכשול עבור מלוכתו [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בהמשך הפסוק דוד מציג שאלה רטורית: האם הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל? [רש"י]. הפרשנים מציגים שני מניעים מרכזיים להתנגדותו של דוד להריגת שמעי ביום זה. המניע הראשון הוא פוליטי ומעשי: דוד חושש שאם ינקום בשמעי, שאר העם שמרד בו יסיק מכך שהמלך נוטר טינה ומתכנן להעניש את כל המורדים. פחד זה עלול לגרום להם לחזור בהם ולא להמליך אותו עליהם מחדש [מלבי"ם, מצודת דוד]. המניע השני נוגע למנהג המלכות: יום זה נחשב כיום שבו דוד מומלך מחדש, וביום הכתרה נהוג שעל המלך לעשות חסד ולפטור נידונים ממוות, ולא לגזור בו גזירות דין והוצאות להורג [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
את דבריו חותם דוד בהכרזה כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. הכרזה זו מבטאת תפנית עמוקה בתחושתו. בעבר, כאשר שמעי קילל אותו, דוד סבר כי ה' הפסיק את מלכותו ולכן איש כה חשוב מרשה לעצמו לזלזל בו. אולם כעת, כאשר שמעי בא להתחרט ולהיכנע בפניו, דוד מבין ומקבל אישור מוחלט לכך שהוא אכן מלך [רש"י]. בנוסף, ההכרה המחודשת במלכותו מעניקה לו ביטחון. מאחר שהעם חזר אליו וחידש את המלוכה מרצונו, דוד מרגיש שוב בעל כוח ושלטון עצמאיים. הוא כבר אינו תלוי לחלוטין בכוחם הצבאי של בני צרויה, ועובדה זו מאפשרת לו להתנער מעצתם ללא חשש למעמדו [ביאור שטיינזלץ].