הופעתו החיצונית המוזנחת של מפיבושת משמשת כעדות אילמת אך עוצמתית לנאמנותו ולצערו העמוק על גלותו של דוד, ובכך היא מפריכה את עלילות השווא שהוטחו בו. הכתוב מכנה אותו בֶּן־שָׁאוּל, אף שהיה נכדו, שכן במקרא גם נכד עשוי להיקרא בן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כינוי זה נועד להדגיש את ייחוסו המלכותי הגבוה, או לחלופין לרמוז בעצב שדוד התייחס אליו בסופו של דבר בחשדנות כאל בנו של שאול אויבו, ולא באהבה כאל בנו של יהונתן אהובו [אברבנאל].
מפיבושת שמר אמונים לדוד והיה אסיר תודה על החסד שעשה עמו בעבר כשהשיב לו את רכושו וקירבו לשולחנו, ולכן התאבל באמת ובתמים על בריחת המלך [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. מצב אבלות זה הוכיח בבירור כי ציבא עבדו שיקר למלך כשטען שמפיבושת נשאר בירושלים ללא פחד משום שלא היה אכפת לו מצרת דוד [מלבי"ם].
ביטויי האבלות מתוארים בכך שמפיבושת לא עָשָׂה את גופו, כלומר לא תיקן, סיפר וטיפח את עצמו [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. באשר לביטוי רַגְלָיו, נחלקו המפרשים: יש המסבירים כי מפיבושת אפילו לא רחץ את כפות רגליו, וקל וחומר שלא את שאר גופו [רד"ק, מצודת דוד]. אחרים מפרשים שלא גזז את ציפורני רגליו [רלב"ג], ויש המבארים שהכוונה היא שלא הסיר את שער גופו [רש"י]. כמו כן, הוא לא טיפח את שְׂפָמוֹ, שהוא השער שעל השפה העליונה [רד"ק, מצודת ציון], ולא גילח את זקנו [רלב"ג, אברבנאל].
עולה השאלה מדוע מפיבושת הגיע לפגוש את המלך כשהוא עדיין מלוכלך ומוזנח, במקום להסתפר ולהתרחץ לכבוד המאורע המשמח של חזרת המלך בשלום. התשובה היא שמפיבושת רצה להוכיח לדוד שצערו החל ביום עזיבתו ונמשך ברציפות עד שובו. אילו היה רוחץ ומטפח את עצמו לקראת המפגש, לא היה ניכר על גופו שהוא התאבל והצטער כל הזמן הזה, ולכן בחר להישאר במראהו המוזנח כדי להראות בעליל את אותות האבלות הממושכת [חומת אנך].