דוד פונה אל זקני יהודה באמצעות שליחיו, צדוק ואביתר, במסר המשלב קרבה, דיפלומטיה ופיוס, כדי לעודד אותם לקחת את ההובלה בהשבתו לכס המלכות לאחר המרד.
בדבריו אַחַי אַתֶּם וכן עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם, דוד מדגיש את הקשר הכפול שלו אליהם. מחד גיסא, הם אחים כחלק מכלל עם ישראל, ומאידך גיסא, הם עצמו ובשרו בהיותם בני שבטו, שבט יהודה [חומת אנך], ולכן הוא מלכם באופן טבעי [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לציון הקרבה המשפחתית, יש כאן מהלך פסיכולוגי שנועד להפיג את חששותיהם; דוד מבין שזקני יהודה עלולים לחשוש מפני עונש על כך שלקחו חלק במרד, ולכן הוא מרגיע אותם כי בהיותם בני שבטו ואחיו, אין להם כל ספק או סיבה לפחד מנקמה [מלבי"ם].
לאור קרבה הדוקה זו, דוד תוהה וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים. הפרשנים מסכימים כי דווקא בשל היותם בני שבטו, הראוי הוא שיקדימו את שאר העם ולא יתאחרו להשיבו. יתרה מכך, מכיוון ששבט יהודה היה הראשון שמשח את דוד למלך בתחילת דרכו, מצופה מהם להיות הראשונים גם כעת להשיבו למלכות, עוד בטרם יעשו זאת שאר שבטי ישראל [חומת אנך].
פנייה זו משקפת את חוכמתו המדינית של דוד. הוא מנסח את דבריו כך שישתמע שאין לו כל ספק ברצונם להשיבו, ומציג את האפשרות של חוסר רצון מצידם כדבר רחוק ותמוה. בכך הוא מצמצם את הבעיה לעצם העיכוב בהסכמתם הפומבית בלבד [מלבי"ם]. מבחינת השתלשלות האירועים, בדיוק בשעה שדוד שם את הדברים הללו בפי שליחיו כדי שיעבירו אותם לזקני יהודה, כבר החלו להגיע אליו שליחים ואיגרות מאת כלל ישראל המבקשים להשיבו למלכות, מה שמסביר את הדחיפות שבפנייתו לשבטו שלו [רד"ק].