תגובתו הקשה של יואב לאבלו הכבד של דוד חושפת את הקרע שנוצר בין המלך לבין נאמניו. במקום לחגוג את הניצחון ואת ההצלה, המלך שקוע בצערו, ובהתנהגות זו הוא פוגע באלו שעמדו לצדו בשעתו הקשה ביותר.
המילה הֹבַשְׁתָּ משמעותה ביישת או ביזית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רישומית, בספרים המדויקים מילה זו נכתבת חסרה, ללא האות וי"ו, בניגוד להופעתה המלאה במקומות אחרים במקרא [מנחת שי]. המילה הַמְמַלְּטִים מכוונת לאלו שהצילו וחילצו את המלך ואת משפחתו [ביאור שטיינזלץ].
יואב מטיח בדוד שבעצם האבל על אבשלום הוא גורם בושה לעבדיו שלחמו עבורו. הפרשנים מסכימים כי אבשלום היווה איום ממשי; הוא ביקש להרוג את אביו ואת אחיו ולענות את נשי המלך כדי לבסס את שלטונו, כפי שכבר החל לעשות. הלוחמים חילצו את דוד ומשפחתו מסכנת חיים מתמדת, והריגתו של אבשלום הייתה מוצדקת לחלוטין כדין רודף. משום כך, צערו של דוד נתפס ככפיות טובה כלפי מציליו [מלבי"ם].
יתרה מכך, יואב מפרט במדויק שלוש קבוצות שונות שדוד פוגע בהן בעצם התאבלותו [אברבנאל]:
ראשית, עֲבָדֶיךָ - הלוחמים ששמו את נפשם בכפם כדי להצילו במלחמה, וראוי היה שיקבל אותם בסבר פנים יפות כאות הוקרה, ולא יסתיר את פניו מהם.
שנית, בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ - כאשר הילדים הנאמנים רואים את אביהם בוכה ומתחרט על מות הבן שמרד בו, הם עלולים לתהות מה הערך בנאמנותם, אם המורד זוכה לאהבה וחמלה כה רבה מצד אביהם.
שלישית, נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ - אבשלום חילל בפומבי את כבודן של פלגשי המלך. בדרך הטבע, נשים שעברו קלון כזה מצפות לנקמה. כאשר דוד מצר על מות הפוגע במקום להכיר בנקמת ה' שבאה עליו, הוא משדר אדישות מוחלטת לסבלן ולהשפלתן, כאילו לא הפריע לו המעשה הנורא שעשה להן.