תגובתו של מפיבושת להחלטת דוד לחלוק את שדהו עם ציבא חושפת נאמנות מוחלטת ושמחה כנה על חזרתו של המלך, המגמדות כל עניין חומרי.
הפרשנים מסכימים כי באומרו גם את הכל יקח, מפיבושת מצהיר שאין לו כל חשש או צער אם ציבא ייקח את כל הנחלה לעצמו. שמחתו על כך שהמלך חזר בשלום עולה על כל רצון בנכסים, ובלבו אין כל תרעומת על אובדן הרכוש. המילה אחרי מתפרשת כאן במשמעות של "הואיל" או "כיוון ש" [מצודת ציון].
החלטתו של דוד לחלק את השדה מלכתחילה נבעה מספק שקינן בו. מצד אחד, טענתו של ציבא נראתה הגיונית, שכן אם מפיבושת אכן רומה על ידי עבדו, היה עליו למצוא חמור אחר ולצאת בעקבות דוד, והישארותו בירושלים יכלה להתפרש כאיבה ומרד. מצד שני, סימני האבלות המובהקים של מפיבושת, שלא טיפח את שפמו ולא כיבס את בגדיו, העידו על צערו ונאמנותו. עקב כך, דוד בחר בפשרה של חלוקת השדה. פשרה זו נחשבה לראויה גם מבחינה מעשית, משום שציבא ובניו עבדו את האדמה בפועל, ומחצית השדה נחשבה לשכר עבודתם [אברבנאל].
על אף ההיגיון שבפשרה, החלטה זו של דוד סופגת ביקורת חריפה. מודגש הניגוד הבולט בין יחסו של דוד לשמעי בן גרא, שם סלח למורד שקילל אותו, לבין יחסו למפיבושת, איש בריתו הנאמן, שאותו האשים וקנס שלא כמשפט [מלבי"ם]. קבלת לשון הרע מצידו של דוד על מפיבושת הובילה לעונש היסטורי כבד. חכמים מציינים כי באותה שעה שבה פסק דוד כי מפיבושת וציבא יחלקו את השדה, נגזרה גזירה שמימית שרחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. אילו דוד לא היה מקבל את לשון הרע, מלכות בית דוד לא הייתה מתפצלת, והיו נמנעים חטאי עבודה זרה וגלות ישראל מארצו [אברבנאל, מלבי"ם].