תשובתו של ברזילי להזמנתו של דוד המלך משקפת השלמה עמוקה עם הזקנה, תוך בחינה מפוכחת של גבולות היכולת האנושית ליהנות מתגמול מלכותי. כאשר ברזילי שואל כַּמָּה, הוא למעשה תוהה מהו המספר של שנותיו [מצודת ציון]. הביטוי כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי מהווה שאלה רטורית שמשמעותה: כמה זמן עוד נותר לי לחיות? [רש"י, מצודת דוד], והמילים כִּי אֶעֱלֶה אֶת הַמֶּלֶךְ מפורשות כעלייה עם המלך לירושלים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי טענתו המרכזית של ברזילי היא שזקנתו המופלגת מייתרת את המעבר. מכיוון שימיו ספורים, הטורח הכרוך בעקירה לירושלים אינו מוצדק [מלבי"ם]. יתרה מכך, המעבר חסר תוחלת עבור שני הצדדים. מנקודת מבטו של ברזילי, אין לו כל יכולת ליהנות מכלכלת המלך ולהתענג על חיי הארמון בשל מצבו הגופני הרעוע [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. מנקודת מבטו של דוד, אם מטרת ההזמנה הייתה להיעזר בברזילי כיועץ, הרי שזקנתו מונעת ממנו להבחין בין טוב לרע, ועצתו תהיה חסרת טעם ודעת [אברבנאל].
מעבר לחוסר התוחלת, ישנה גם סכנה ממשית. עמל הדרך קשה כל כך עבור אדם בגילו, עד שהוא עלול למות בטרם יגיע לירושלים, כך שהטובה שהמלך מבקש לגמול לו תהפוך בפועל לרעה [אברבנאל]. בהקשר למצבו הגופני הירוד, מובאת דעת חז"ל כי זקנתו של ברזילי קפצה עליו באופן חריג משום שהיה שטוף בזימה [אברבנאל].