שמעי בן גרא ניצב מול דוד המלך בתחינה על חייו, ומנסה להמתיק את חומרת מעשיו בזמן מרד אבשלום. פנייתו מנוסחת בקפידה ומבחינה בין מעורבותו במרד הכללי לבין הפגיעה האישית שפגע במלך.
הפסוק מציג בקשה כפולה המשקפת שני חטאים שונים של שמעי [מלבי"ם, מצודת דוד]. תחילה הוא מבקש אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן, בקשה המתייחסת לעצם הצטרפותו לקשר ולמרד נגד דוד. שמעי טוען כי מכיוון שרבים בעם נהו אחר אבשלום, אין סיבה להחשיב לו את הדבר לעוון ולשפוט אותו בחומרה יתרה משאר העם. לאחר מכן הוא מוסיף וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ, כאשר המילה הֶעֱוָה משמעותה חטא וסילוף הדרך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בקשה זו מתייחסת לחטאו האישי והייחודי של שמעי – קללת המלך.
חטא הקללה היה חמור במיוחד בשל שלוש סיבות: מעשה הקללה עצמו, התזמון הקשה בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם כשהוא עייף ורדוף, וכוונת הזדון שנועדה לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ – כלומר, מטרתו של שמעי הייתה להכאיב, להעציב ולשבור את לבו של דוד [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ כחלק מתחינתו של שמעי, המבקש מהמלך שלא ישים לב לחטא ולא יקח אותו ללבו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כדי להינצל ממוות, שמעי מגייס שורת טענות הגנה. מבחינה אישית, הוא מסביר כי כבן למשפחת שאול נפשו הייתה מרה עליו בשל אובדן המלוכה, ולכן חטאו קרוב לשוגג, שכן אדם אינו נתפס בשעת צערו. הוא אף מעז לטעון שייסורי דוד באותו יום עמדו לו לזכות והצילו אותו, ולכן אין לזכור את היום הזה לרעה [אלשיך]. מבחינה פוליטית, שמעי רומז לדוד כי קבלת התנצלותו היא קריטית לביסוס המלכות המחודשת. כיוון שהוא הראשון מבין המורדים שבא להיכנע, מחילה לו תעודד את שאר העם לשוב אל דוד, בעוד שהוצאתו להורג תזרע פחד ותרחיק את המורדים [אלשיך].
מעבר לכך, שמעי מציג טענה משפטית מבריקה. ההלכה קובעת כי מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, ולכן לכאורה דוד אינו רשאי לסלוח לו. אולם שמעי טוען שביום שבו דוד ברח מירושלים, סרה ממנו המלוכה והוא נחשב לאדם פשוט. מכיוון שהפגיעה כוונה כלפי אדם פשוט ולא כלפי מלך מכהן, שמעי אינו חייב מיתה כמורד במלכות, ודוד רשאי למחול לו עתה מתוך מעמדו הרם, ממש כפי שיוסף מחל לאחיו על פשעים שביצעו נגדו בטרם עלה לגדולה [אלשיך, חומת אנך].