הכרעתו של דוד המלך בסכסוך שבין מפיבושת לציבא מציגה עמדת ביניים מורכבת, הנובעת מהתנגשות בין צדק, ספקות וכללי המלכות. דוד מוצא עצמו לכוד בין החלטתו הקודמת להעניק את הרכוש לציבא בעקבות לשון הרע, לבין הופעתו של מפיבושת המבקש להוכיח את חפותו.
בתגובתו, דוד קוטע את מפיבושת ואומר לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ, כלומר, אין טעם להרבות במילים, שכן ההחלטה כבר התקבלה ונגזרה [מצודת דוד]. הפרשנים מציעים שני מניעים מרכזיים להחלטתו של דוד לחלק את הרכוש שווה בשווה. גישה אחת מסבירה כי דוד לא הצליח להשתחרר לחלוטין מהשפעתו של לשון הרע ששמע מציבא, ולכן לא האמין למפיבושת באמונה שלמה. משום כך, הוא בחר בפתרון של פשרה הממוקם באמצע הדרך בין אמון לחוסר אמון [רלב"ג]. הגישה השנייה תולה זאת במגבלות כוחו של המלך: מאחר שדבר מלך קשה להשיב, דוד לא יכול היה לחזור בו לחלוטין מההבטחה שנתן לציבא [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, המילה אָמַרְתִּי משמעותה שדוד אמנם הכיר בכך שציבא הלשין לשווא, אך כדי לא לבטל את דברו כליל, הוא פירש למפרע את החלטתו המקורית כאילו כוונתו הייתה מלכתחילה שהם יחלקו ברכוש. חלוקה זו אף אינה נחשבת לעוול מוחלט כלפי מפיבושת, שכן ציבא ובניו עבדו בפועל את האדמה, ולכן הגיע להם חצי מהיבול כדין אריסים המעבדים את הקרקע [מלבי"ם].
המונח הַשָּׂדֶה המופיע בפסוק אינו מכוון לחלקת אדמה בודדת, אלא מושג הכולל בתוכו את כל נחלתו המורחבת של מפיבושת [רד"ק, מצודת ציון].
למרות הפשרה המעשית, החלטתו של דוד טמנה בחובה השלכות היסטוריות קשות. מאחר שדוד קיבל את לשון הרע של ציבא ולא קיבל את ההצטדקות של מפיבושת – חרף העובדה שהכתוב מעיד כי מפיבושת נהג מנהגי אבלות מובהקים ולא עשה את רגליו, לא שפמו ולא כיבס את בגדיו בזמן היעדרות המלך – נגזרה עליו גזירה מידה כנגד מידה. מסורת חז"ל מלמדת כי באותו רגע שבו פסק דוד אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה, יצאה בת קול משמים והכריזה שכשם שהוא חילק את נחלת מפיבושת, כך יחלקו רחבעם וירבעם את מלכות בית דוד [רד"ק].