מהלך הפיוס והאיחוד של שבט יהודה נושא פרי, והעם מתאחד בקריאה להשבת המלך למקומו. באשר לזהות הדמות שפעלה לשם כך, קיימת מחלוקת בין המפרשים. גישה אחת מסבירה כי דוד עצמו הוא שהשפיע והטה את לב העם באמצעות הדברים ששלח אליהם קודם לכן [מצודת דוד]. לעומת זאת, פרשנים אחרים קובעים כי עמשא הוא שפעל בשטח והטה את לבם של אנשי יהודה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
פעולת השכנוע מתוארת במילה וַיַּט. קיימת מסורת קריאה מדויקת למילה זו, המנוקדת בפתח תחת האות יו"ד, כלומר כפועל יוצא ופעיל שמשמעותו "הוא הטה". זאת בניגוד לתרגום יונתן לארמית שתרגם את המילה כפועל סביל המעיד על כך שהלב פנה מעצמו, קריאה שהייתה מחייבת ניקוד צירה. קריאה זו נשללת על ידי המסורה המאשרת את הניקוד בפתח [מנחת שי, רד"ק].
ההצלחה של פעולה זו הייתה מוחלטת: כְּאִישׁ אֶחָד - הלב של כל אנשי השבט הוּטה בקלות כה רבה, כאילו היה מדובר בשכנוע והטיית לבו של אדם אחד בלבד [מצודת דוד]. בעקבות ההסכמה הגורפת, הם שולחים אל המלך את הקריאה שׁוּב - כלומר, חזור אלינו, אתה וכל עבדיך [ביאור שטיינזלץ].