לאחר שוך סערת המרד, העם כולו מסכים על השבת דוד למלוכה, אך איש אינו עושה צעד מעשי כדי להוציא זאת אל הפועל. המלך, המודע להלך הרוחות, מבין כי העם מפוזר ונדרשת מנהיגות שתיקח על עצמה את המשימה. לפיכך, הוא פונה אל זקני שבטו, שבט יהודה, כדי שיעמדו בראש המהלך ואחריהם יימשך שאר העם.
פנייתו של דוד נעשית דרך צדוק ואביתר הכהנים, והוא מציג בפני הזקנים תמיהה: לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים. מאחר שברור כי בסופו של דבר המלך יוחזר, אין סיבה שזקני יהודה יתמהמהו וייתנו לשאר שבטי ישראל להקדים אותם [מצודת דוד]. עיכוב מצדם עלול להוביל לכך שהשבטים האחרים יחדשו את המלוכה ראשונים, מה שעלול לעורר מתח פוליטי בין שבט יהודה לשאר העם [ביאור שטיינזלץ].
הדרישה מהזקנים היא כפולה. תחילה עליהם להסכים עם שאר העם על עצם השבתו למלכות, ולאחר מכן לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ כלומר להחזירו פיזית לירושלים. פעולה זו דורשת מזקני יהודה לצאת באופן אקטיבי לקראתו של דוד [מלבי"ם].
בסוף הפסוק נאמר וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ. משפט זה אינו הערת רקע, אלא חלק מהמסר שדוד שם בפי הכהנים כדי שימסרו לזקנים [רש"י]. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא שההסכמה הרחבה ורצונם של כלל שבטי ישראל להשיב את המלך כבר הגיעו לאוזניו של דוד. מאחר שההסכמה הכללית הזו כבר ידועה, דוד טוען בפני זקני יהודה כי להם שמורה הזכות והחובה לקחת את הפיקוד ולהשיבו אל ביתו [מלבי"ם].