הדובר בפסוק דוחה את הצעתו של המלך לבוא ולשבת עמו. הוא פורש בפני המלך את מגבלותיו הפיזיות והשכליות הנובעות מגילו המופלג, ומסביר מדוע המעבר לא יביא תועלת לאיש מהם.
תחילה הוא מציין בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, כלומר הוא בא בימים, כוחותיו אינם במלואם, ונותר לו עוד מעט זמן לחיות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, הוא בונה טיעון כפול המראה כי אין טעם בהליכתו אל המלך: לא תצמח מכך תועלת למלך, והוא עצמו לא יוכל ליהנות מכך [מלבי"ם, מצודת דוד].
מצד התועלת למלך, הוא שואל הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע. רוב הפרשנים מסבירים כי אם כוונת המלך היא לחלוק לו כבוד ולהושיבו במועצת יועציו, הרי שתודעתו כבר אינה צלולה ואין ביכולתו להשיא עצה ותושייה [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים אמירה זו לא כמתייחסת ליכולת הייעוץ, אלא לחוסר יכולתו להבחין בין מאכל טוב למאכל רע. גישה זו אף מציינת, על פי דברי חז"ל, שזקנתו קפצה עליו בפתאומיות משום שהיה שטוף בזימה [רש"י].
מצד ההנאה האישית, אם המלך מבקש לגמול לו ולהעניק לו מחיי התענוגות, הוא מסביר כי חושיו אבדו לו [מלבי"ם]. הוא אינו מסוגל ליהנות ממאכל ומשקה משובח, כפי שהוא אומר אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, הוא שואל אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת, כלומר קולם של משוררים ומשוררות [מצודת ציון], שכן אוזניו כבדו משמוע בשל חולשת הזקנה ואין הוא יכול להתענג עוד ממוזיקה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לאור כל החסרונות הללו, הוא מסכם: וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא. לא די בכך שלא יפיק כל הנאה מן המעבר, אלא שהוא אף יהפוך לנטל ולמעמסה מיותרת על אדוניו המלך [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].