שמואל ב, פרק י״ט, פסוק ל״ו

הדובר דוחה את הצעת המלך לשבת עמו, ומסביר כי כיוון שבֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, כוחותיו דלים וזמנו קצוב, ולכן המעבר לא יביא תועלת לאיש מהם. מצד התועלת למלך, הוא שואל הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע, כלומר האם תודעתו צלולה מספיק כדי לייעץ, ויש המפרשים כי זקנתו קפצה עליו בפתאומיות מחמת תאוותיו וכעת אינו מבחין אפילו בטיב מאכליו. מצד הנאתו האישית, חושיו אבדו והוא אינו מסוגל להתענג ממאכל ומשקה, כפי שהוא מעיד אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה. בנוסף, אוזניו כבדו משמוע בשל הזקנה והוא תוהה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת, קולם של משוררים ומשוררות, ולכן לא יוכל ליהנות ממוזיקה. לאור חסרונות אלו הוא מסכם וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא, שכן במקום ליהנות מחיי תענוגות, הוא רק יהפוך לנטל ולמעמסה על אדוניו.