שמואל ב, פרק י״ט, פסוק כ״ט

מפיבושת מביע ענווה והכרת תודה לפני דוד המלך ומוותר על כל טענה הנוגעת לרכושו, מתוך הבנה שעצם הישרדותו היא חסד מוחלט. הוא מכנה את בני משפחתו אַנְשֵׁי מָוֶת, כלומר אנשים שהיו חייבי מיתה, משום שהרדיפות של שאול אחרי דוד הצדיקו נקמה בבני ביתו. על אף זאת, הוא מציין את חסדו של דוד אשר בחר שלא להוציאו להורג אלא וַתָּשֶׁת, כלומר שמת ומיקמת, אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ בזכות צדקתו של יהונתן אביו. מתוך כך הוא מסיק: וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ, כאשר המילה צְדָקָה משמעותה זכות. מכיוון שישיבתו על שולחן המלך ונתינת השדה היו מלכתחילה מתנת חינם, הוא מצהיר שאין לו כל עילה לדרוש דבר או לזעוק כאילו נלקח ממנו רכוש ששייך לו בדין.