תגובתו הרגשית העזה של דוד על מות בנו באה לידי ביטוי בזעקה גדולה ובפעולה פיזית של הסתרת הפנים. המילה לָאַט משמעותה עטיפה וכיסוי הפנים באמצעות בגד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], בדומה לשימוש במילה זו במקומות אחרים במקרא לתיאור עטיפה באדרת או בשמלה [רש"י, מצודת ציון].
הפרשנים מציעים שני מניעים מרכזיים לפעולה זו של המלך כאשר לָאַט אֶת פָּנָיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו ביטוי של צער ויגון, שכן מנהג האבלים הוא לעטוף ולכסות את עצמם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המבארים כי כיסוי הפנים נבע מתחושת בושה. דוד התבייש בעוצמת הרגש שהפגין, משום שגילוי פומבי של סערת רגשות כה חזקה אינו הולם את גינוני המלכות [רלב"ג].