מפיבושת מביע ענווה עמוקה והכרת תודה לפני דוד המלך, מתוך הבנה שעצם הישרדותו ומעמדו הנוכחי אינם מובנים מאליהם, אלא נובעים מחסד מוחלט. הוא מביט נכוחה בעבר העכור של משפחתו, ומוותר על כל טענה או דרישה הנוגעת לרכושו.
בדבריו, מפיבושת מכנה את בני משפחתו אַנְשֵׁי מָוֶת, כלומר אנשים שהיו חייבי מיתה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הגדרה זו נובעת מהרדיפות הרבות והקשות שבהן רדף שאול את דוד כשביקש את נפשו, ולכן לדוד הייתה כל ההצדקה לנקום בבני ביתו על הצרות שגרמו לו.
על אף מציאות זו, הוא מציין את חסדו של דוד: וַתָּשֶׁת, כלומר שמת ומיקמת [מצודת ציון], אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ. במקום להוציא להורג את שארית בית שאול כפי שהיה ראוי שייעשה להם, דוד עשה עמו חסד עצום והושיב אותו לאכול על שולחן המלך, וזאת בזכות צדקתו של יהונתן אביו [מצודת דוד].
מתוך כך, מפיבושת מגיע למסקנה: וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ. המילה צְדָקָה בהקשר זה מתפרשת כזכות [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמפיבושת מצהיר כי אין לו כל זכות לבוא בטענות, לדרוש דבר או לזעוק לעזרה בעניין נחלתו. מאחר שעצם נתינת השדה מלכתחילה, כמו גם ישיבתו על שולחן המלך, הם בגדר מתנת חינם וצדקה שנעשתה עמו, הרי שאין לו כל עילה לבקש טובות נוספות או לזעוק כאילו נלקח ממנו רכוש ששייך לו בדין.