מפיבושת עומד בפני דוד המלך ומסביר את היעדרותו בעת המרד, תוך שהוא חושף את בגידתו של משרתו. הוא פותח וטוען עבדי רמני, כלומר המשרת רימה אותי ועזב ללא ידיעתי [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מפיבושת מתאר את תוכניתו המקורית ואומר כי אמר עבדך אחבשה לי, התכוונתי להכין את האוכף לצרכי [מצודת ציון], כדי לרכוב ואלך את המלך, יחד עם המלך [ביאור שטיינזלץ].
לגבי הביטוי החמור וארכב עליה, השימוש בלשון נקבה על אף שהמילה זכרית מוסבר בכך שהמילה חמור היא שם כולל לזכר ולנקבה, וכאן הכוונה הספציפית היא לאתון [רד"ק].
מפיבושת מדגיש את התלות המוחלטת שלו במשרתו בגלל מצבו הגופני, כי פסח עבדך, הוא חיגר ואינו מסוגל ללכת על רגליו כדרך כל אדם [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בגלל מוגבלות זו, כאשר המשרת לא סייע לו והלך לבדו, מפיבושת נותר חסר אונים ולא יכול היה להצטרף למלך בעצמו [מצודת דוד, רד"ק].
מעבר לנטישה הפיזית, הרמאות של המשרת כללה גם הוצאת דיבה ושקרים. מפיבושת בוחר שלא להתגונן באריכות מפני שקרים אלו, מתוך אמונה שהמלך ניחן בחכמה עליונה ויודע את האמת מעצמו. בנוסף, הוא נמנע מהתנצלות מוגזמת כדי שלא ייראה שכל מטרתו היא רק לגרום למלך לחזור בו מהחלטותיו ולהשיב לו את שדהו שהוחרם, אלא הוא מקבל עליו את הדין ומותיר את ההחלטה לטוב עיניו של המלך [מלבי"ם].