שמואל ב, פרק י״ט, פסוק ז׳

אבלו הפומבי של המלך על מות בנו המורד נתפס ככפיות טובה כלפי הלוחמים שהצילו את חייו, ומשמעותו היא מציאות של לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ. בעצם הפגנת הצער מועבר המסר כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים, כאילו נאמניו אינם קיימים ואינם חשובים בעיניו לעומת אהבתו הפרטית לבנו. מכיוון שבמלחמה זו רק צד אחד יכול היה לשרוד, שר הצבא מטיח במלך כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. מאחר שהמלך מצר על הניצחון, ברור כי אם, כפי שמשמעות מילת התנאי לוּ, בנו היה מנצח ונשאר בחיים בעוד כל הלוחמים מתים, הדבר היה מתקבל אצלו ברצון ובהסכמה ונחשב יָשָׁר בעיניו.