קרה לכם פעם שהתאמצתם מאוד לעזור למישהו, אבל במקום לשמוח ולהגיד תודה, הוא דווקא היה עצוב? זה בערך מה שהרגישו החיילים של דוד המלך. הם נלחמו באומץ רב כדי להציל את דוד מפני אבשלום, הבן שלו שמרד בו. אבל כשדוד בכה והתאבל על אבשלום, שר הצבא שלו בא אליו בטענה קשה.
שר הצבא מסביר לדוד שההתנהגות שלו נראית כמו לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ. הרי אם אבשלום היה מנצח, הוא היה פוגע באנשים הנאמנים לדוד. לכן, כשדוד בוכה על האויב שלו, הוא בעצם פוגע באנשים שאוהבים אותו והצילו את חייו. הוא ממשיך ואומר: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים. דוד אמנם לא אמר את המילים האלה בקול, אבל הצער הגדול שלו מראה לכולם שכאילו החיילים והשרים שלו בכלל לא חשובים לו. מנהיג אמור לדאוג קודם כל לעם שלו ולאנשים שעוזרים לו, אפילו לפני הצער האישי שלו.
בסוף, שר הצבא אומר משפט חריף: כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. המילה לוּ פירושה כאן "אם", והמילה יָשָׁר מתארת משהו שטוב ומקובל. במלחמה הזאת, רק צד אחד יכול היה לנצח. שר הצבא מסביר לדוד שברגע שהוא כל כך עצוב על הניצחון שלהם, זה נראה כאילו הוא היה מעדיף שהתוצאה תהיה הפוכה, שאבשלום יישאר בחיים וכל החיילים הנאמנים יפסידו.