יצא לכם פעם לאבד משהו יקר, אבל בכלל לא להיות עצובים כי במקביל קרה לכם משהו הרבה יותר משמח? תארו לעצמכם את מפיבושת עומד מול דוד המלך. דוד הרגע החליט שמפיבושת יצטרך להתחלק בשדה שלו יחד עם ציבא העבד שלו, אבל למפיבושת בכלל לא אכפת מהרכוש. הוא כל כך שמח שדוד חזר בשלום, שהוא אומר לו גם את הכל יקח. כלומר, מצידי שציבא ייקח לעצמו את כל השדה, העיקר שהמלך חזר בריא ושלם. המילה אחרי בפסוק פירושה כאן "בגלל ש" או "הואיל ו". כלומר, בגלל שדוד חזר הביתה בשלום, שום דבר אחר כבר לא חשוב.
למה דוד החליט לחלק את השדה מראש? כי הוא היה מבולבל. מצד אחד, הטענה של ציבא נשמעה הגיונית. אם מפיבושת באמת רצה לבוא יחד עם דוד, הוא היה יכול פשוט למצוא חמור אחר ולרכוב עליו. מצד שני, מפיבושת הראה סימני עצב אמיתיים על כך שדוד עזב, הוא לא טיפח את עצמו ולא כיבס את הבגדים שלו, וזה הוכיח שהוא באמת נאמן למלך. לכן, דוד בחר בפשרה וחילק את השדה בין שניהם. זה גם היה פתרון מעשי, כי ציבא והבנים שלו הם אלה שבאמת עבדו באדמה, אז חצי מהשדה נחשב למעין משכורת על העבודה שלהם.
למרות שהפתרון הזה נשמע הגיוני, המפרשים מעבירים על דוד ביקורת. זה קצת עצוב שדוד סלח לאדם שמרד בו וקילל אותו, אבל דווקא למפיבושת, שהיה חבר נאמן שלו, הוא נתן עונש שלקח ממנו חצי מהרכוש. בגלל שדוד האמין ללשון הרע שציבא אמר על מפיבושת, קרה משהו כואב לעם ישראל. החכמים מסבירים שבאותו רגע שבו דוד החליט לחלק את השדה, נקבע בשמיים שגם הממלכה של דוד תתחלק בעתיד לשתי ממלכות נפרדות, בין רחבעם לירבעם. אם דוד לא היה מקשיב ללשון הרע, הממלכה הייתה נשארת מאוחדת והרבה דברים קשים היו נמנעים מעם ישראל.