קרה לכם פעם שהיה לכם יום ממש משמח, שבו הכל סוף סוף הסתדר, ופתאום מישהו הגיע עם מצב רוח כועס ורצה להרוס את האווירה? בדיוק כך מרגיש דוד המלך. בני צרויה דורשים להעניש בחומרה את שמעי בן גרא על מה שעשה בעבר, אבל דוד לא מסכים בשום אופן. הוא שואל אותם מַה לִּי וְלָכֶם, כלומר למה אתם באים בגישה כל כך שלילית וכועסת? הוא אפילו אומר שהם הופכים לְשָׂטָן, שזה אומר שהם ממש מפריעים ומהווים מכשול לחזרה שלו לתפקיד.
דוד ממשיך ושואל אותם הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל? הוא מסביר להם שזהו יום מיוחד ומשמח שבו הוא חוזר להיות מלך, וביום כזה נהוג לעשות חסד ולסלוח לאנשים, ולא להעניש אותם. בנוסף, דוד יודע שאם הוא יתנקם בשמעי עכשיו, שאר העם יפחד שהמלך כועס על כולם, והם יחששו להמליך אותו עליהם בחזרה.
בסוף דבריו דוד מכריז כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. בעבר, כששמעי קילל אותו, דוד חשב שה׳ לקח ממנו את המלוכה. אבל עכשיו, כששמעי מגיע בעצמו לבקש סליחה, דוד מבין שזו ההוכחה שהוא שוב מלך אמיתי. העם חזר אליו מרצונו, ולכן דוד מרגיש מספיק בטוח וחזק. הוא כבר לא חייב להקשיב רק לאנשי הצבא שלו, בני צרויה, ויכול להחליט בעצמו לבחור בדרך של סליחה ושלום.