קרה לכם פעם שהייתם מאוד עצובים, אבל ידעתם שאתם חייבים לשים את העצב בצד כדי להגיד תודה לאנשים שעזרו לכם? זה בדיוק מה שקרה לדוד המלך. הוא הבין שהוא לא יכול להעדיף את הבן שמרד בו על פני האנשים הנאמנים ששמרו עליו. למרות שהיה לו עצוב מאוד בלב, הוא יצא החוצה וישב בשער העיר כדי להראות להם פנים שמחות.
כשהשומרים ראו את המלך, הם מיד הִגִּידוּ והעבירו את הבשורה לכולם שהוא מוכן לקבל את פניהם. ברגע ששמעו זאת, וַיָּבֹא כָל הָעָם, כלומר כל האנשים הנאמנים למלך, אפילו אלה שהתחבאו קודם, הגיעו בשמחה גדולה כדי לראות אותו. דוד כנראה אמר להם מילים טובות של תודה ועידוד.
אבל מה קרה בצד השני, אצל האנשים שהיו נגד דוד? המילה וְיִשְׂרָאֵל מתארת כאן את אותם אנשים שהשתתפו במרד. מסופר עליהם שנָס אִישׁ לְאֹהָלָיו, כלומר, הם ברחו כל אחד לביתו. בגלל שהם התפזרו כמו עדר כבשים בלי מנהיג, הם נשארו מבולבלים, וזה מה שיגרום להם בהמשך להתחיל לחשוב איך להחזיר אליהם את דוד המלך.